העולם של אתמול

ב"שושה", ההפקה השנייה שהוא בונה על פי רומן של יצחק בשביס-זינגר (אחרי "העבד") מהדק הבמאי יבגני אריה את הקשר בין תפיסת עולמו האירונית-נוסטלגית לזו של הסופר היידי המפורסם.
בשביס-זינגר כתב רומן על סופר ניצול שואה שנזכר בימי ההוללות האחרונים של החברה היהודית הספרותית בוורשה ערב מלחמת העולם השנייה. העיבוד של אריה וילנה לסקינה מתמקד בעקר בפרשיות האוהבים המרובות של הסופר הצעיר ובבחירתו התמוהה דווקא בשושה, אהבת ילדותו בעלת הפיגור השכלי. הבחירה מייצגת את רצונו של בשביס-זינגר (וגם של אריה, כנראה) להיצמד לעולם הנחרב של היהדות הישנה ולא לבחור באף אחת מהאופציות לבהלה שמיוצגות באהובות האחרות.
מעבר לעיבוד הספרותי עושה אריה, כהרגלו, מלאכת מחשבת בעצוב הוויזואלי, כשהוא מצליח לקחת אותנו למסע מרתק במחוזות הזיכרון באמצעות טכניקה מרהיבה של הקרנות שחור-לבן על מסכים שנעים מצד לצד. הטיפול הצורני המרשים נותן למופע תחושה של סרט ישן ומסייע לעצב הופעה משכנעת מבחינה מישחקית על אף המבנה האפיזודי. אלון פרידמן, בדמות הסופר, מקרין תערובת כובשת של מבוכה, אינטליגנציה ואירוניה עצמית, ומסביבו מפזזות יבגניה דודינה, מיכל ויינברג ורות חיילובסקי ומספקות את הרגע הנשי המתוחכם. שירי גדני, בתפקיד שושה, נתפסת יותר מדי למניירה החיצונית של הפיגור, אך בכל זאת מצליחה לעורר סימפטיה.
בסך הכל זו הצגה סוחפת, מרשימה ומלאת געגוע לעולם יהודי שאבד. הבעיה היא שלמרות התחכום הרב שבשפה הבימתית, יש בהצגה בריחה סנטימנטלית למחוזות הפנטזיה והילדות שמרחיקה אותנו מהכאב החבוי בסיפור הנורא על אותה חברה קוסמופוליטית, שידעה שאין לה סיכוי לשרוד והמשיכה לרקוד על פי התהום.