שתף קטע נבחר

"איש לא באמת האמין בהודנה"

"כמה נאיביים היינו צריכים להיות כדי להאמין שרוצחים היוצאים לחופשה של 90 יום חדלים להיות רוצחים?", שואל השר עוזי לנדאו. "גם לפני שקם המנוול, רוצח הילדים, ופוצץ את ההודנה יחד עם האוטובוס בירושלים ידענו כולנו, ישראלים ופלסטינים, כי התקווה תהיה, גם הפעם, אתנחתה קצרה בין תקופות רעות ארוכות", כותב ח"כ רוני בריזון. שתי דעות, לא ממש מנוגדות, משני קצוות הקשת הפוליטית, על מות ההודנה

מחיר התמימות על קבר ההודנה 

מחיר התמימות

כעת, אחרי הסיכול שהביא למותו של מי ששלח עשרות אזרחים אל מותם, הם הודיעו שההודנה הסתיימה.

 

הם לא פרסמו את ההודעה הזו אחרי הפיגוע בו נרצחה אשה הכורעת ללדת, אם לתינוק בן שנה, ונרצח תינוק בן 11 חודשים, ואם ובנה בן השלושה חודשים ונערים ואבות ואמהות ואחים ואחיות.

 

הם לא הודיעו על סיום ההודנה הזו אחרי שמפגע אחד רצח 21 אזרחים, והם צודקים. ההודנה מלכתחילה לא נועדה להיות הליך שמתקיים בינם לבינינו. אפשר, כמובן, לתהות מדוע, אם ההודנה היא עניין פנימי שלהם, פעולה שלנו גודעת אותה? האם קיומה, שאמור לקדם את מפת הדרכים, אינו אינטרס של הפלסטינים?

 

אבל אני מבקש לעסוק בנו, לא בהם. ואני תוהה למה אנחנו התפתינו לחשוב שבכל זאת ההודנה הזאת קשורה אלינו? או נכון יותר לשאול, ממתי ההודנה הזו היתה קשורה אלינו? אחרי חטיפתו ורציחתו של חייל מנצרת? אחרי רציחתה של אשה מראש העין? הרי מתחילתה נצבעה ההודנה הזו בדמם של ישראלים חפים מפשע. ייתכן שלבנו גס כאשר נשפך דמה של אשה אחת? חייל אחד? יכול להיות שרצח של בודדים כבר לא נחשב בעינינו? התרגלנו?

 

האם צריכים היו להירצח 21 אנשים ונשים ותינוקות ונערים, כדי שנבין שההודנה הזו אינה, ומעולם לא היתה, בינם לבינינו?

 

איך נפלנו למלכודת המתקתקה של תהליך מדיני, כאשר כל כוונתם היתה להביא להפסקת פעולתו של צה"ל בחיסולים ממוקדים ובהרס מעבדות ובתי מלאכה לייצור אמצעי לחימה, ולזכות בפסק זמן להתארגנות בחודשים הקרובים, כשהם חוסים במעטה השקט המדומה, כדי לבצע את מה שההודנה היא באמת, לא הפסקת אש אלא מלחמת התשה המתנהלת לפי כללי המשחק שלהם?

 

כמה נאיביים היינו צריכים להיות כדי להאמין שרוצחים היוצאים לחופשה של 90 יום חדלים להיות רוצחים?

 

אבו מאזן צריך היה לבחור צד. או שרוצחי ילדים הם אויבים משותפים להם ולנו. או שאין שותפות. מה עוד צריך לקרות לנו כדי שנבין שמי שבמשך שלושה חודשים אינו פרטנר לחיסול רוצחי תינוקות, איננו פרטנר לשלום?

 

השר עוזי לנדאו

 

חזור למעלה
על קבר ההודנה
לקבור את ההודנה באתי, לא לשבח אותה. לידתה באי רצון, חייה קצרים ומיתתה רעה.

 

מן הרגע הראשון לא האמין בה איש ולא קיים אותה אדם ובכל זאת, איכשהו, הפכה למין קולב עליו תלינו את תקוותינו, המעטות שעוד נותרו. אמרו ש"ההודנה איננה עניינה של מדינת ישראל" והאחריות לשמירתה כולה על הצד הפלסטיני (אנחנו תרמנו צעדים בוני אמון: שחררנו כמה מאות גנבי רכב ושוהים בלתי חוקיים, הוצאנו את הצבא שלנו מעיר שלהם והורדנו כמה מחסומים מטרידי אוכלוסיה במיוחד).

 

מותר לנחש שהפלסטינים דווקא כן ראו את ישראל כצד להפסקת אש וקיוו כי היא מחייבת את שני הצדדים. מאידך, צריך להיות שווייצרי כדי לחשוב שהם לא ניצלו את ההודנה כפסק זמן אידיאלי לייצור עוד כמה טונות של נשק וחומרי נפץ. פעילויות בונות אמון גם הן.

 

מאמינים גדולים הרי לא היו בעסק הזה אף לרגע, גם צדיקים גדולים לא. כל צד גרם לשני לחשוב שרק הוא שומר על שביתת נשק, בעוד האחר מפר את כל ההסכמים.

 

להפסקות אש חד צדדיות יש תוחלת חיים קצרה. כאשר כל צד סבור שרק הוא שומר על הפסקת האש, תוחלת החיים קצרה אפילו יותר. על כן, גם לפני שקם המנוול, רוצח הילדים, ופוצץ את ה"הודנה" יחד עם האוטובוס בירושלים ידענו כולנו, ישראלים ופלסטינים, כי התקווה תהיה, גם הפעם, אתנחתא קצרה בין תקופות רעות ארוכות.

 

ח"כ רוני בריזון 

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: סבסטיאן שיינר
למה התפתינו לחשוב שההודנה קשורה אלינו? השר לנדאו
צילום: סבסטיאן שיינר
להפסקות אש חד צדדיות יש תוחלת חיים קצרה. ח"כ בריזון
מומלצים