בין אשם לאחריות
עקרון האחריות המיניסטריאלית, נשמת אפה של הדמוקרטיה המתערערת והולכת שלנו, מבחין היטב בין אשם לבין אחריות, ואת האחריות הזאת בחרה ועדת אור שלא להטיל על הקודקוד
גם בשעות הראשונות לאחר פרסום דו"ח ועדת אור כדאי
מאוד להפריד בין הרעש התקשורתי החד-יומי לבין מה שיישאר בזיכרוננו, לטוב או לרע, מהמסקנות. הבה ניפטר תחילה מהרעש: ברק יצא נקי אבל מוקע. דרכו חזרה אל חיקה המצומק של מפלגת העבודה סלולה, אמנם עם קצת מהמורות, אבל כאלה שכל רכב-שטח, וכל פעיל שטח, ילמדו בקלות לבוז להם.
נקי, כי הוא לא ראש ממשלה מכהן, ומוקע, כי הוועדה העירה לו, במלים של בני אדם, שפשוט לא היה אכפת לו מהתוצאות המסתברות של החלטה אחת שקיבל באישון לילה: ההחלטה שפתיחה מהירה של צומת בכביש היא אינטרס לאומי, אבל חיי אדם – לא בדיוק, אם האדם הוא ערבי. הוא עצמו התראיין על כך לא פעם, וסיפר כי הורה למשטרה לעשות כל שתמצא לנכון. היא עשתה. 13 אזרחים ערבים נהרגו. אהוד ברק לא אשם. הוא לא לחץ על הדק. אבל עקרון האחריות המיניסטריאלית, נשמת אפה של הדמוקרטיה המתערערת והולכת שלנו, מבחין היטב בין אשם לבין אחריות, ואת האחריות הזאת בחרה הוועדה שלא להטיל על הקודקוד.
ועדת אור גם לא ראתה צורך להבחין, למען ילמדו זאת הדורות הבאים בצורה מסודרת, בין אשם לבין אחריות, והסתפקה בהוקעת-תפקוד. כמו בעבר, כמו בכל ועדות החקירה הממלכתיות בישראל, האצבע המאשימה לא התרוממה גבוה יותר מדרג השר הממונה. ראשי ממשלה, אומרת הוועדה, נבחרים במשפט הציבור ובמשפט הציבור ייבחנו.
אבל ראש הממשלה הבא, בפעם הבאה שתתרחש קטסטרופה שכזאת, כבר לא יוכל לצאת נקי. בדלת האחורית, כמעט מצוות אנשים מלומדה, הצליחה ועדת אור לומר באומץ גדול כי הקיפוח – שימו לב, לא תחושת הקיפוח כי אם קיפוח בפועל – של אזרחי ישראל הערבים היה אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ המהומות, אם לא הגורם המרכזי ממש. הוועדה קבעה כי יש צורך דחוף לטפל מתוך שוויון בבעיות הבוערות במגזר הערבי, קבעה כי קיימת אפליה ממשית וקשה בטיפול בבעיית הקרקעות, והמליצה להתחיל סוף-סוף לטפל בבעיות הללו. עוד המליצה שראש הממשלה יעמוד בראש המטפלים. במלים אחרות: כשראש ממשלה לא יודע לקחת אחריות בעצמו, ממליצה הוועדה להקים מנגנון שבסופו של דבר יטיל עליו אחריות.
כאן, ולא בשום מקום אחר במסקנותיה, הוכיחה הוועדה שהיא מוכנה להשתמש בסמכויותיה כדי להצביע על חוסר הגינות מתמשך, כדי להתריע מפני הבאות, כדי להיות כתובת על הקיר.
בין הכתובת הזאת לבין המציאות הישראלית פעורה תהום שכבר מזמן לא ניתנת לגישור, אלא אם כן, משום רגישותו המופלגת לוועדות חקירה ממלכתיות, ראש הממשלה יחליט בעצמו לקחת את המסקנות הללו ברצינות הראויה, אחרי הרעש התקשורתי, ולעשות מעשים שבזכותם עוד יוכלו, פעם, אולי, אינשאללה, אם ירצה השם – יהודים וערבים לחיות כשווים במדינה הזאת.
כמעט 30 שנה אחרי ועדת אגרנט, עדיין לא מילאו ראשי ממשלה בישראל אחר המלצותיה למנות להם יועצים מדיניים. כמעט 20 שנה אחרי ועדת כאהן, עדיין לא למדו כאן שגם אחריות עקיפה היא אחריות. הצרה הגדולה היא שלאזרחי המדינה הזאת, ערבים כיהודים, לא ממתינות שלושים שנה נינוחות ורגועות בטרם יפנים ראש הממשלה הזה או הבא את הצורך הדחוף, הבהול, הזועק – בשוויון אמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
