בין הסכם לנתניהו

שני מטאורים, גם אם צפויים, יוצרים מפה פוליטית חדשה בישראל. מצד אחד, הפסגה בקמפ דיוויד פוררה סופית את הקואליציה ומותירה את אהוד ברק כראש ללא ממשלה. מצד שני - שובו של הג'דיי: ביבי מכניס משתנה חדש לחישובים הפוליטיים.
אז מה יהיה?

יש הסכם – יש בחירות – ביבי מנצח

אפשר להניח שלא היתה פסגה אם לא היתה נרקמת מראש הסכמה מוקדמת על הסדר שיכלול מדינה פלסטינית על כ-95% מהשטחים, פינוי עשרות יישובים וחלוקת הריבונות בירושלים. אובדן הרוב בכנסת מונע אישור של חוק משאל עם. לפיכך ברק ייאלץ ללכת לבחירות מוקדמות ולקשור את ניצחונו האישי באישור ההסכם ע"י הציבור.
מולו יתייצב נתניהו כמנהיג חזית ארץ ישראל השלמה ובה הליכוד, המפד"ל, שרנסקי והאיחוד הלאומי (גנדי וליברמן). הוא יביס בקלות כל מתמודד בפריימריז של הליכוד, אלא אם יתייצב בראש מערך פוליטי חדש עוקף ליכוד. לש"ס ולחרדים לא תהיה ברירה: המצביעים הימניים יובילו את העסקנים הנהנתנים לתמיכה גלויה בנתניהו.
את גורל הבחירות יכריעו מאוכזבי נתניהו שהצביעו ב-99 ברק. הרוסים שבהם יצביעו נתניהו בקלות. עוד 6% מכלל הבוחרים יעמדו בפני הכרעה קורעת לב: הלב ששונא את הסכם הקבע מול הראש הבוחל בנתניהו. אצל מרביתם הלב יכריע והם יצביעו נתניהו עם או בלי בחילה קשה. נתניהו ינצח כשם שניצח ב96'.

אין הסכם – יש אחדות – ביבי נבלם

בהיעדר הסכם יקרא ברק להקמת ממשלה עם הליכוד שתטפל בבעיות הפנים ותעמוד בהתמודדות המדינית-בטחונית הצפויה עם הפלסטינים (ושאר העולם). סיעת נתניהו תתנגד, אבל מרכז הליכוד – שמעולם לא הצביע נגד ראש המפלגה המכהן – יבחר בג'ובים ובג'ובות.
לממשלה כזו יכולים להיות הרכבים שונים שהמעניין בהם הוא "ישראל אחת" עם "מפלגת" המרכז, שינוי וברונפמן (38) הליכוד עם שרנסקי והמפד"ל (28). מר"צ תיוותר באופוזיציה משמאל כמו האיחוד הלאומי מימין וש"ס תצא בחוץ לרווחת השמאל והימין גם יחד.

אין הסכם – ובכל זאת בחירות – ברק מנצח

גם ללא הסכם יכול ברק להעדיף את אופציית הבחירות. לשמאל הוא יאמר שעשה הכל למען השלום אבל הערבים לא רצו. השמאל יקנה את זה. לימין המתון הוא יוכיח שעמד ולא ויתר – מתנגדי נתניהו ישמחו להיאחז בכל תירוץ כדי לא להצביע עבורו. לכולם הוא יבטיח ממשלת אחדות אחרי הבחירות וכך יבטיח לעצמו את הניצחון מול הימין המפולג (בין ביבי לשרון).

נרקיס מלך הביצה

ותמיד יכול להיות שלא יקרה שום דבר. הפסגה תוליד הבנה עמומה על חידוש המשא ומתן שיוביל לפסגה נוספת וכן הלאה. הכנסת תצא לפגרה שבה אי-אפשר להפיל את ראש הממשלה. הממשלה אמנם לא כל-כך תתפקד, המנהל יתפורר, המדינה תשקע בביצה הפוליטית שבאמצעיתה פורח הפוליטיקאי הנרקיסיסט ושורד עוד יום ועוד יום ועוד יום – ועוד יום.
אבל גם לכך יש גבול. ערפאת, כשיכריז על מדינה עצמאית בספטמבר, ישלוף אותנו מהביצה ויכריח אותנו להחליט. מזל שיש לנו גם אויבים.