כמו גנבים בלילה

ממשלת ישראל קיבלה ברוב דחוק ובהתנגדות בולטת של שר האוצר בנימין נתניהו, החלטה לקצץ עוד 5% בקצבאות הביטוח הלאומי (למעט קצבאות הזקנה, הבטחת הכנסה והנכות הקשה).

זו החלטה מרושעת, מנוגדת לחוש הצדק הטבעי ולאמנה החברתית המונחת ביסודו של משטר דמוקרטי ייצוגי. בהיקפו הכספי, הקיצוץ האחרון בקצבאות אינו דרמטי – בסך הכל כמיליארד שקלים. בעוצמתו הוא גם רחוק מאוד מהגזירות שהונחתו במהלך השנתיים האחרונות על מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי. אבל נקודת המוצא שלו שונה בתכלית: בעוד שבסתיו 2001 היו מרבית הקצבאות המשולמות מתקציב המדינה גבוהות ו"שמנות" מעבר למידה הסבירה הרי שבסתיו 2003 הקצבאות רזות ודלות, אחרי מסע קיצוצים תוקפני. זה הסיפור על הקש ששבר את גב הגמל; הגב של הציבור הנזקק לקצבאות כבר כפוף ומרוסק מהמכות הקשות שחטף. הוא אינו מסוגל לשאת את הקיצוצים החדשים. השירותים החברתיים של ישראל, והמוני מקבליהם, קרובים כפשע לנקודת השבירה.

השרים שהשתתפו בישיבת הממשלה, ואלה שהצביעו בעד הקיצוץ בקצבאות או נמנעו מלהצביע נגדו, מתחמקים מאחריותם למעשה המר והנמהר. היינו עייפים, הם אומרים, לא הספקנו להתכונן, לא הבנו את הנקרא, הופתענו. תירוצים עלובים. איש מהם לא הופתע ואיש מהם לא הצביע מתוך שינה. הבחירה שלהם נעשתה בעיניים פקוחות ומתוך שיקול פוליטי. שרי הממשלה יודעים קרוא וכתוב, והם משופשפים מספיק כדי להבין שאם בתחילת הישיבה מודיע שר האוצר שיהיה צורך להביא להצבעה קיצוץ של מיליארד שקלים נוספים, בשל אי הפחתה מספקת בתקציב הביטחון, הצבעה על כך בוא תבוא בסיום הישיבה.

השרים מסוגלים להכריע בין קיצוץ בהוצאות המשרדים ובין קיצוץ בתשלומי הרווחה. והם מספיק ידענים כדי להעלות אלטרנטיבות משלהם לקיצוץ. בסרבם לעשות כך, הם טומנים את ראשיהם בחול וצועקים: חשוך כאן, לא רואים שום דבר, הפקידים רימו אותנו.

הפקידים לא רימו אף שר. הכל נעשה בגלוי, על השולחן. האמת הפשוטה היא שלשרי הממשלה קל לתמוך בלילה בקיצוץ בקצבאות, ולא בקיצוץ במשרדים, ולשפוך למחרת בבוקר דמעות תנין על ההידרדרות החברתית. להתנהג כמו גנבים בלילה.

ההדף הביקורתי שנוצר בעקבות ההחלטה האומללה על קיצוץ הקצבאות יביא לשינויה. אני בטוח שרוב הקיצוץ הזה לא ייצא אל הפועל ויומר במהלכים תקציביים אחרים. תיתכן, למשל, דחייה של חצי שנה בהפעלת השלב הבא של הרפורמה במס הכנסה, דחייה שתכניס לקופת האוצר כשני מיליארד שקלים . נתניהו לא יאהב זאת, אך בלית ברירה יבלע את הגלולה. ואפשר שאי הקיצוץ בקצבאות ימומן עי צעדים שראש הממשלה מנע את יישומם: מס גבוה על העסקת פועלים זרים בחקלאות, ייקור המים, ביטול הסובסידיות. אילו, למשל, הסכימה מפלגתו של שר הרווחה לביטול המועצות הדתיות ולפירוק משרד הדתות, אפשר היה לחסוך בתקציב מאות מיליונים – ולא לקחתם ממקבלי הקצבאות.

יש גם צביעות בטענה אחרת של שרי הממשלה כאילו לא ניתן להם די זמן להתעמק בהצעות האוצר המפורטות. אין שום חידוש בדיונים כלכליים המתמשכים עד אור הבוקר; כך נהוג בישראל מימים ימימה. מי שמגיע לדיון מכריע, צריך להיות מוכן לו. לבזבז כמה לילות בקריאה. בשיטת ממשל דמוקרטית מצביעה הממשלה על מיליארדים בכמה דקות.

שר האוצר הניח על שולחן הממשלה הצעת תקציב לימי רגיעה. אפשר לחלוק על פרטיה, אך יש בה היגיון משכנע. זהו תקציב הנגזר מאי יכולתה של ממשלת ישראל לחרוג מגירעון של 20 מיליארדי שקלים ומאי נכונותה להכביד את עומס המיסים. הנימוקים ידועים: שיעור גירעון גבוה יותר ידרדר את המשק למשבר פיננסי, שיעורי מיסים יותר גבוהים ידכאו את הפעילות הכלכלית ולא יכניסו אגורה אחת נוספת.

זו המציאות באכזריותה. אין לכן טעם לשאול, איזה חינוך רוצה ישראל לתת לילדיה. השאלה הנכונה היא, איך לספק את החינוך הטוב ביותר תחת האילוץ התקציבי הנוכחי. איך לספק את הבריאות הטובה והשוויונית ביותר, בכפוף לכל קיצוצי התקציב.

שרים יקרים, קחו לתשומת לבכם: הנה מונחים בפניכם ספרי התקציב. זה מה שיש ויותר לא יהיה, מלבד תיקונים קלים בשוליים. הפסיקו ליילל, התחילו לעבוד.

במיוחד מרגיזה העמדה של שרים המסרבים בעקשנות לראות את הקשר בין כלכלה למצב הביטחוני. חלקם, כמו למשל שרת החינוך ושר הרווחה ושר הבריאות, עושים מלאכת הסברה מצוינת כדי להציג בתקשורת את הפגיעה הקשה בחינוך ובבריאות – אף שאין כל ספק כי ניתן גם ניתן לייעל את המערכות האלו במיליארדי שקלים, בלי נזק. אבל כשלאותה הממשלה מובאות הכרעות ביטחוניות ומדיניות, מתייצבים השרים ה"חברתיים" במחנה הניצי. הם מטיפים כעת לדחיית כל יוזמה חדשה להפסקת אש כוללת עם הפלסטינים חיונית למשק הישראלי? "צריך לחטוף את הפסקת האש שמציעים הפלסטינים בשתי ידיים", אומר אחד השרים הבכירים. אך הוא במיעוט וגם הוא שותק.