שמעון ואנחנו

בכיר במפלגת העבודה סיפר לאחרונה, שבמשך כמעט חודשיים לא הצליח למצוא את שמעון פרס בארץ אפילו פעם אחת בסוף השבוע. פרס, ללא ספק אחד מגדולי הנוסעים המתמידים בהיסטוריה של חברות התעופה, מתקשה – לטענת אותו בכיר – לעשות את השבת איתנו.

התופעה הזו ידועה: בעולם, פרס הוא בלי ספק אחד הישראלים הידועים והמכובדים ביותר. בגילו ובמעמדו הוא כבר היה יכול מזמן לפרוש לקריירה של משכין שלום בינלאומי, פותר סכסוכים או מעניק גושפנקה של לגיטימיות לבחירות בארצות מתפתחות. ג'ימי קרטר זכה, בתפקיד הזה ממש, להרבה יותר הצלחה ויוקרה משהיו לו כנשיא ארה"ב.

אבל בימים שהוא נמצא כאן, פרס ממשיך להילחם על כל פיסת תפקיד בסצינה המקומית. הוא התבזה כשר החוץ של אריאל שרון, שהשתמש בו כמגן אנושי מול העולם ולא ייחס מעולם חשיבות לא ליוזמותיו של פרס ולא לאיומי הפרישה שלו; הוא אינו עושה הרבה כיו"ר מפלגת העבודה. ולמרבה הפלא, למרות שכל הדברים האלה ידועים, פרס קרוב מתמיד להארכת כהונתו. איש מאיתנו לא יתפלא אם בבחירות הבאות הוא יעמוד בראש העבודה (ואם לא, יהיה בוודאי סקר לפני הבחירות שיעיד כי הוא עשוי להצליח יותר מהמועמד הקיים).

כל כך הרבה אנשים בטוחים שפרס היה עושה את העבודה יותר טוב מאחרים, עד שקשה לזכור שהוא כיהן כראש ממשלה בשתי קדנציות לא מלאות. הראשונה, בממשלת הרוטציה של אמצע שנות השמונים, נחשבת למוצלחת בזכות היציאה מהמשבר הכלכלי והנסיגה הכמעט מלאה מלבנון. השנייה, אחרי רצח רבין, תיזכר בעיקר בשל הפיגועים הגדולים ומבצע "ענבי זעם". מעשיו הגדולים של פרס היו תחת ראשי ממשלה אחרים, מבן גוריון ועד רבין.

וזה, אולי, סוד מערכת היחסים המוזרה שיש לציבור הישראלי עם האיש יוצא הדופן הזה: התחושה העזה שהוא לא משלנו ואנחנו איננו משלו. סגנון דיבורו, חזונו הגדול, המתעלם לעיתים כל כך קרובות ממציאות חיינו, האנוכיות המוחלטת שיש כמעט בכל מעשה שלו (שהמסווה הקבוע של "מה ביקשתי לי, ג'וב?" כבר משמש לה רקע קומי ותו לא), כל אלה מסייעים לשתי המגמות המנוגדות ביחס הציבורי לפרס – הדחייה המוחלטת, שגרמה לסידרת תבוסותיו הפוליטיות, ומנגד המשיכה הבאה לידי ביטוי ביוקרה ובסקרים.

אנחנו יודעים שפרס לא סובל להיות איתנו, וגם אנחנו מעדיפים תמיד מישהו אחר על פניו. אבל כסוג של געגוע, כאפשרות שתמיד אינה מתגשמת, הוא עדיף בעיניו על כל אדם אחר.