מאחורי הסורגים

במכונית דחוסה, בדרך לכלא הנשים "נווה תרצה", רקדני להקת המחול של עידו תדמור מדברים על שורת המפגשים שערכו בשבועות האחרונים עם אסירים בבתי הכלא ברחבי ישראל. דווקא הביקור בבית הכלא לנשים מלחיץ אותם יותר מהמפגשים עם אסירים גברים. "נשים הרבה יותר ביקורתיות", אומרת אחת הרקדניות.

הרעיון להיפגש עם אסירים נולד במקביל להפגנות האמנים הסוערות מול לשכתה של השרה לימור לבנת, רגע לפני שנדמה היה שהשאלטר הולך להיסגר על התרבות הישראלית. להקתו של תדמור היתה אז על סף פשיטת רגל ולקראת סגירה. "היה לי ברור שאני חייב לתת לחברה שבה אני חי ויוצר ולא רק לבקש ממנה", אומר תדמור ומוסיף, "הרעיון להופיע בבתי הכלא בהתנדבות נראה לי נכון, גם מפני שהוא לא נעשה עד כה. כלומר יש הופעות של זמרים ושחקנים, אבל איכשהו רקדנים לא הגיעו לבתי הכלא".

לא נחשפות

בחניה מורה תדמור, מתורגל מביקורים קודמים, להשאיר טלפונים ניידים במכוניות. מתוך צוהר קטן מחייכות עיני הסוהר שפותח את שער הברזל הכחול. "אתם מהלהקה?", הוא שואל, "כנסו, כנסו מחכים לכם". אחת מרקדניות הלהקה מתעטפת בשתיקה ואחרי דקות ארוכות היא אומרת: "אני לא מאמינה שאני חוזרת הנה". מתברר שהסתבכות מסוימת בעבר הרחוק הביאה אותה לבילוי בן יומיים באגף ב' בנווה תרצה.

רב כלאי ורדית בן-משולם, ראש תחום תרבות בנווה תרצה, משגרת את הלהקה פנימה. "זו יוזמה של הלהקה שקיבלנו בזרועות פתוחות", היא אומרת, "זה מעשיר את האסירות ומזכה אותן ברגעים ספורים של הפוגה מהמתח והלחץ שבתוך האגפים. אנחנו עורכים פעילויות גם ברמה האישית כמו תיאטרון קהילתי, מקהלה ויש להן גם עיתון, אבל למופעים ולמפגשים עם יוצרים יש בעיני ערך מוסף. כל פעילות שכזו מחזקת את הערך העצמי של האסירות ונותנת להן כלים שיכולים לבוא לידי שימוש גם בחיים שמחוץ לכלא. זו אוכלוסיה שמאוד אוהבת מוזיקה מזרחית ולכן מגיעים הנה זמרים, אבל חשוב לי מאוד לחשוף אותן לעולמות אחרים ולהרחיב את האופקים שלהן. מחול זו אמנות שאני לא משוכנעת שהן היו נחשפות לה בחוץ".

בית הכלא נראה מבחוץ כמו גרסה מגודרת של קיבוץ. שבילים מגורפים, גן שעשועים לילדי האסירות שגדלים בכלא ושתי חצרות מגודרות בתיל – האחת לאסירות הפליליות והשניה לאסירות הבטחוניות שמופרדות מן היתר ולא זכו להשתתף במפגש בין הרקדנים לאסירות. "הצלב האדום מטפל בהן", אומרת בן-משולם, "הן לא משתתפות בשום פעילות חינוכית או תרבותית".

מה זה מחול

האסירות נאספות ברחבה ומתיישבות על כסאות הפלסטיק. אתי אלון וסיגלית חיימוביץ', מהיותר מוכרות שביניהן, מתבוננות מהצד על הרקדנים שעסוקים בחימום הגוף ובהפעלת מערכת הסאונד המאולתרת במקום. תדמור לוקח את המיקרופון ושואל את הבנות מה זה מחול לדעתן. "ספורט, אמנות, כמו תיאטרון", הן עונות. הוא מספר להן בקצרה על ההיסטוריה של המחול ועל עבודת היומיום של הרקדן. רקדני הלהקה מדגימים תרגילים בסיסיים ותדמור מבקש מתנדבות מהקהל. בהתחלה זה קשה, האסירות לא ממש משתפות פעולה, אבל תדמור מתעקש. כששתיים מן האסירות מתרצות ומציגות פלייה רלבה, הקרח נשבר והן זוכות למחיאות כפיים.

בהמשך מלמדים רקדני הלהקה אסירות קטע מתוך "תא", אחת היצירות הבולטות של תדמור. מאוחר יותר צופות האסירות בקטע ארוך יותר מהיצירה שמבצעים הרקדנים בתוך תאים מסורגים מברזל. עם תום המופע ניגשת אחת מהאסירות לתדמור ותאמר לו: "בקטע עם הסורגים היה לי קשה לנשום. מרוב התרגשות לא יכולתי למחוא כפיים. העברת בדיוק את מה שאני מרגישה". הקטע מתוך "תא" שהסתיים בשיר הלירי "בואי אמא", הצליח להעלות דמעות בעיני מספר אסירות. עם סיומו שאלה אחת מהן את הרקדנים: "אז בסופו של דבר יצאתם מהכלא?". אחרי שתיקה ארוכה ענה תדמור: "אני שואל את עצמי כל הזמן אם אי פעם אנחנו יוצאים מהכלא של עצמנו, אני לא יודע אם אפשר באמת להשתחרר, אבל צריך לחפש את המקום בתוך הלב שמביא שקט".

לקראת סוף המפגש הציג כל אחד מהרקדנים את עצמו. את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר קיבלה הרקדנית שהיתה בעברה עצורה ב"נווה תרצה". "בשבילי היום הזה הוא סגירת מעגל", אמרה, "גם אני הייתי בנווה תרצה ועכשיו אני באה לבקר אתכן. אז הנה תראו, יש תקווה".

במהלך הזמן שהוקצב לשאלות נשאלו הרקדנים למה התנדבו להגיע לכלא. "כאמנים אני חושב שאנחנו מחויבים להיות קשורים לדברים האמיתיים", ענה תדמור, "אנחנו מופיעים בבתי ספר ומול חיילים ואתם קהל שיודע לקבל ומגיע לו לקבל בחזרה. המפגש אתכם זו חוויה אדירה בשבילנו וכאמנים מפגשים עם אנשים שונים יוצרים חוויות ומעשירות אותנו".