האחים מוריה בדרך לאולימפיאדה
האחים ניר וטל מוריה למדו לבעוט אצל מאמנים קוריאנים בארצות הברית. כשחזרו ארצה הצליחו להפוך את ירושלים לבירת הטקוואנדו הישראלית. הם גרים יחד, מתאמנים יחד ומתחרים יחד, אבל עכשיו הם בבעיה: רק אחד מהם יוכל לייצג את ישראל באולימפיאדת אתונה. "עשינו החלטה משותפת – מי שיותר טוב, ייסע. בלי הנחות ובלי כלום"
"שנינו נוסעים לאתונה", מודיע טל מוריה, "אחד כמתחרה והשני כעוזר. אני יודע שאם יחליטו שניר מתחרה, אני אהיה שם בשבילו במאה אחוז – ואותו דבר הוא בשבילי".
לא יהיה קשה, להיות שם ולראות את אחיך מגשים את החלום שלך?
ניר: "יהיה קשה, אבל אנחנו בעניין הזה ביחד. מאד קשה לי להתחרות בלי השקט הנפשי, ובלי לדעת שאח שלי שם ועוזר לי. אני יכול לסמוך עליו שהוא יעשה את הכל כמו שצריך. זה מתחיל בדברים שנראים אולי קטנים, כמו להביא קרח ואוכל, אבל כשאין לך אותם אתה מרגיש מאד לבד".
אם עד היום פעל הצוות מוריה המשומן בהרמוניה מושלמת, ודאי תרמה לכך העובדה שהשניים התחרו בדרך כלל בקטגוריות נפרדות: טל בקטגוריה של עד 67 קילו, וניר עד 72 קילו. לקראת האולימפיאדה, מוזגו שתי הקטיגוריות לאחת, של עד 68 קילו, מה שהביא את שני האחים, שלשניהם סיכויים טובים, להתחרות על אותו המקום. ההכרעה תיפול בעוד כשבועיים, אז תקבע התאחדות הטקוואנדו של ישראל את הניקוד. טל מוביל כיום בנקודות – אבל באליפות העולם שתתקיים בקרוב בגרמניה, שבה מתחרים שני האחים, הכל יכול להשתנות.
ערב התחרות בגרמניה, השניים משדרים ביטחון ומספרים שכרגע תואר אלוף העולם הוא הדבר היחיד שמעסיק אותם באמת. "הסצקציות לאולימפיאדה יושבות לי איפשהו בתודעה מאחורה, אבל הדבר שאני באמת חושב עליו זה תואר אלוף העולם", אומר ניר. "אנחנו מתחרים מול יריבים ראויים, כמו ספרד וקוריאה, וזה לא יהיה קל. בארץ אנחנו כבר שנים עם אותם המתחרים, מקבלים עוד מדליה ועוד מדליה – וזה כבר לא אתגר. אני רוצה להביא את האליפות בקטגוריה שלי, וטל בשלו".
פיצה וטקוואנדו
האחים הירושלמים טל (20 וחצי) וניר (22) מוריה נולדו בארצות הברית, בניו הייבן, עיירה ליד אוניברסיטת ייל. אביהם הצייר אבנר מורייה, ואמם, ילידת אוהיו, הכירו בישראל וחזרו לארצות הברית להשלמת עבודת הדוקטורט של האב. מילדותם בניו הייבן, שם גרו שמונה שנים, זוכרים האחים בעיקר פיצה וטקוואנדו. "אמא שלי רשמה אותי לחוג טקוואנדו בגיל חמש", מספר ניר, "הייתי מאד מושפע מתרבות הספורט האמריקנית, ורציתי ללמוד פוטבול, אבל אמא העדיפה משהו שייתן לי קואורדינציה ושליטה על הגוף".
טל: "כשהייתי בן ארבע, הייתי בא איתו לשיעורים ומסתכל, עד שהמאמן אמר שאם אני כל כך מתעניין גם אני צריך להתאמן".
ניר: "זה היה מועדון מדהים. המאמנים היו קוריאנים. היתה להם המנטליות שלהם והם ידעו בדיוק מה זה אומר: אומנות לחימה. הם החדירו בנו את תורת הטקוואנדו, הקנו לנו את העקרונות, רק מלראות אותם ומלעקוב אחר ההתנהגות שלהם, למדנו המון".
הטקוואנדו, הם מסבירים לי בהרצאה מתומצתת, היא אומנות לחימה קוריאנית המבוססת על בעיטות. שני יריבים, כל אחד עם מגן ראש וגוף, נלחמים במשך תשע דקות, המחולקות לשלושה סיבובים. ההישג נקבע על פי ניקוד שמעניקים שלושה שופטים, על פי מספר וסוג הבעיטות שמצליח כל צד להכניס לצד השני.
טל: "בגלל השופטים זה תחום מאד סובייקטיבי. לא מספיק שאתה טוב, אתה צריך לבעוט ככה ששני שופטים לפחות ראו את הבעיטה שלך ונתנו לך עליה ניקוד".
ניר: "יש ההיבט התאורטי יותר, של הגנה עצמית, מתן כבוד וחוסר אגו. זה לא ספורט אלים אלא ספור שמבוסס על התגברות על בעיות ומכשולים, והתמקדות במטרה. בגלל זה אבא שלנו, שהוא אמן ובכלל לא איש ספורטיבי, מתחבר לזה מאד".
מה תפס אתכם בזה?
ניר: "אני אוהב את העובדה שזה ספורט אישי, אתה עם עצמך ולא תלוי בקבוצה או באף אחד אחר. זה גם ספורט מאד דינמי ומהיר, וגם מאד מעניין – אתה בונה טקטיקות, מתפתח ברמה אישית".
טל: "מה שהשאיר אותי בטקוואנדו היה המועדון. אני חושב שאם הייתי מגיע לכל תחום אחר, אפילו פינג פונג או מוסיקה, והיחס היה כזה, הייתי נשאר".
בירת הטקוואנדו
לאחר עשר שנים בניו הייבן, חזרה משפחת מוריה לישראל והשתקעה במרחביה. ניר בן השמונה וטל בן השש, שני עולים 'חדשים ישנים' עם עברית מקרטעת וג'וק מוזר בראש, היו צריכים להסתגל למציאות שונה לחלוטין.
ניר: "אתה מגיע ממדינה שבה הרגשת לא שייך, כי אתה יהודי, ואז מתייחסים אליך גם כאן כמו זר, כי אולי אתה יהודי אבל אתה יהודי מזן אחר. היו הבדלי תרבות – שם למדנו בבית ספר פרטי, מאד מסודר ומנומס, וכאן היינו בשוק מהילדים שרצים לכל כיוון והמורות שצועקות".
טל: "גם לא ידענו עברית. באמריקה אמא ואבא היו מדברים בבית עברית רק כשלא רצו שנבין אותם".
אבל ההבדל העיקרי בין ישראל וארצות הברית, כך גילו, היה ביחס לספורט. למרבה מזלם, נפתח חוג טקוואנדו ברחביה, ממש ליד הבית, באימונו של מישל מדר, והשניים החלו ללכת לשם באופן קבוע.
ניר: "אמנם היינו רק ילדים קטנים, אבל היינו בדרך לחגורה שחורה, שזה תואר מכובד בטקוואנדו, והגענו למועדון קטן ומתחיל. לא האמינו שם שיש ילדים יכולים להיות ברמה גבוהה יחסית לגיל שלהם. בארצות הברית זה היה יותר מחוג, זו היתה דרך חיים. רצו להכניס אותנו שם למערכת אולימפית, הייתה התקדמות כל הזמן".
טל: "מבחינת הספורט אנחנו לא ישראלים, אנחנו באנו ממנטאליות אחרת. אנחנו נותנים מעצמנו מאה אחוז, וחייבים להצליח. אנחנו אף פעם לא אומרים 'עזוב, יהיה בסדר', לא סומכים על אף אחד חוץ מאשר על עצמנו".
ניר: "לאט לאט התחיל שינוי בארץ, וההתייחסות לטקוואנד הפכה לרצינית יותר".
מתי התחלתם להרגיש בשינוי?
ניר: "ב-96' התחלנו להתאמן באגודת, 'אחי יהודה ירושלים', שנחשבת בירת הטקוואנדו בישראל, והם הביאו מאמן מדנמרק שהכניס קצת יותר מקצועיות לעניין. התחילו לראות הישגים במועדון – אני וטל נסענו לאליפויות אירופה, והגענו למקומות טובים. עדיין לא מספיק כדי להכניס אותנו לאולימפאדה של 2000, אבל היינו בדרך".
הפריצה הגדולה בענף החלה ב-98' עם מדליות ארד לישראלים אליה מדר ולוליק ללום באליפות אירופה, ועם מדליות הכסף באליפות העולם ואירופה לנוער של נועה שמידט. "ההישגים שלהם הם ההישגים של כולנו", אומר ניר, "זה ספורט אישי, אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. כל אחד דוחף את השאר קדימה, והמטרה היא שכולם ישתפרו".
לפני שנתיים מספר ניר, הוא הרגיש שאולי כל המאמצים לחינם, ושהמועדון הישראלי לא יצליח לקחת אותו לאן שהכישרון לבדו לא יכול: "ב-2001 היתה לנו שנה ממש גרועה. אני העברתי את השיעורים לקבוצה, שמנתה רק את שנינו ועוד שניים.
"הגענו לרבע גמר ואני יודע שיכולנו להגיע ליותר. ההתאחדות הבינה שזה לא יכול להמשיך ככה והתחילו להשקיע בנו יותר. אני חושב שבשנה האחרונה עלינו על הגל".
העלייה על הגל, מתבטאת בהישגים רבים ומכובדים של האחים מוריה ב-2003, הנכללים בניקוד בדרך לאתונה. בין ההישגים מדליית זהב בטורניר בברצלונה (ניר), מקום חמישי באליפות בהולנד, גרמניה, ואליפות העולם לארצות דוברות ספרדית (טל), ושתי מדליות אחד באליפויות טורקיה וגרמניה (טל). לא מזמן חזרו האחים ממחנה אימונים בקוריאה, לשם נסעו ביוזמתם, כדי לראות איך עושים את זה באמת.
הייתם כבר בכל העולם.
ניר: "כן, ולא ראינו כלום חוץ מאולמות ספורט. אבל הכרנו הרבה אנשים, גילינו איך אנשים מכל העולם דומים אבל לא זהים".
כה אמר סיינפלד
ניר וטל מתגוררים ברחביה עם הוריהם ועם אחותם הקטנה, שהלכה בעקבותיהם והפכה לאלופת הנוער בטקוואנדו ("היא פייטרית אמיתית", אומר ניר). ניר לומד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ויחסים בינלאומיים. לדבריו, התחיל להתעניין בתחומים האלה בעקבות שיחות עם קולגות ממקומות שונים בעולם. טל, כמו אחיו לפניו, משרת בצבא כספורטאי מצטיין.
איך נראים חייהם של אלופי טקוואנדו?
ניר: "לא קל. מאז התיכון אנחנו מתאמנים כל יום חוץ משישי ושבת, ויש הרבה הקרבות. יש לי חברה עכשיו, ואם היא רוצה לצאת לחופשה אני לא תמיד יכול. לשמחתי היא באה לקראתי".
טל: "גם לי יש חברה כבר שנה וחצי, והיא מבינה שהטקוואנדו זה בראש סדר העדיפויות שלי. אם אני אומר לה שאני צריך ללכת לישון מוקדם כי יש לי תחרות בבוקר – אין מה לעשות".
קשים הם חיי הספורטאי.
ניר: "זה עניין של בחירה. אני לוקח דוגמה מאריק זאבי שהביא את המדליה, למרות שהיה פצוע. אני לא מבין בג'ודו, אז אני לא יודע איך בדיוק הוא עשה את זה, אבל אני בטוח שהוא פשוט החליט שהוא לא נותן לעצמו להפסיד, הוא עשה בחירה לחזור כאלוף אירופה, גם אם הוא מת מכאבים".
וכן, האחים מוריה היו שמחים מאד לספונסר שיגלה עניין. טל: "אני חי על משכורת צבאית וניר מתפרנס מאימון, המועדון עושה כל מה שהוא יכול כדי לעזור לנו, אבל עדיין, כשאנחנו נוסעים לתחרויות, אנחנו משלמים את הסכום בכסף מכיסנו הפרטי".
ניר: "בחו"ל צוחקים עלינו, לא מאמינים כשאנחנו מספרים להם ששילמנו על הכרטיס. כולם מגיעים לשם מאורגנים, עם מדים והכל, ואנחנו עם איזה טרניג וגופיה של המועדון. אני יודע שאלה התנאים, ולמדינה אין כסף, אבל זה מגוחך לקבל כבוד והערכה בחו"ל על ההישגים שאתה עושה בשם המדינה, ואז להגיע הביתה, ודווקא כאן אף אחד לא מתסכל עליך".
זה לא מייאש?
טל: "אותי זה רק מחזק. לפני אחת התחרויות אבא שלי נתן לי כתבה מעיתון על איזה קרב במלחמת יום הכיפורים. אפשר ללמוד מזה שדווקא כשאתה הכי חלש, אתה תילחם הכי חזק. ככה אני מרגיש עם הטקוואנדו".
ניר: "אני פשוט כל כך רוצה לנצח, ששום דבר לא יעצור אותי. סיינפלד דיבר פעם על כמה זה מבאס להיות מקום שני, זה שכמעט הצליח, אבל לא. מאד הזדהיתי עם מה שהוא אמר. אין דבר ששנוא עלי יותר מאשר כששואלים אותי למה הגעתי רק למקום השני".
