הטייסים והאלוף
מפקד חיל האוויר דן חלוץ האשים אתמול את החותמים בגלישה לפוליטיקה. הוא צדק. אבל הוא האחרון שיכול לבוא אליהם בטענות
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, ו-27 טייסי חיל האוויר שחתמו על מכתב הסרבנות החליטו,
למרבה הצער, ללכת את כל הדרך.
ההנמקה שלהם צולעת, והמסקנה בלתי-אפשרית. אין ולא יכול להיות צבא כבקשתך. יתכבדו ויגנזו את מכתב הבוסר שלהם, או ישתחררו משירותם בצבא.
אחרי שהבעיה המשמעתית תוסר מעל הפרק, אפשר יהיה לדון בכמה לקחים אחרים של המכתב. למרות מגרעותיו, הוא חושף שורה של סוגיות שאסור לחברה הישראלית להתעלם מהן.
מפקד חיל האוויר התנחם אתמול בעובדה שבין החותמים אין כמעט טייסים של מטוסי קרב, ורק 9 טסים באורח פעיל. בנתונים האלה הוא הלעיט את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אוי למפקד חיל שזו נחמתו, ואוי למערכת פוליטית, שבמקום להתמודד עם השאלות המופנות אליה טומנת את ראשה בחול.
המכתב טוען שיש "פקודות תקיפה בלתי-חוקיות" בחיל האוויר. זוהי האשמה חמורה מאוד, שמקומה לא במכתבי מחאה אלא בחקירות מצ"ח. למרבה המבוכה, אין במכתב שמץ הוכחה שפקודות כאלה ניתנו.
הטענה האחרת שהפקודות הן "בלתי-מוסריות", נוגעת לנזק שנגרם למוסר הלחימה של צה"ל בשל הכיבוש המתמשך ושנות המלחמה בטרור. הפוליטיקאים ומפקדי הצבא משתבחים בכך שצה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם". זוהי אמירה נבובה, שלמרבה הצער יש לה פחות ופחות אחיזה במציאות. היא לא קיימת בהחלטות הקטנות של החייל במחסום והיא לא קיימת בהחלטות הגדולות של הקבינט.
מערכת הערכים של צה"ל עברה תהליך אחד של כירסום בשל הכיבוש המתמשך, ותהליך שני בשל הטרור. החלטות שרק לפני שלוש שנים נחשבו לפשעי מלחמה מבוצעות היום כעניין של שגרה. אין צורך יותר בהליך משפטי כדי להוציא להורג חשוד בטרור, גם לא החלטה בקבינט. השב"כ ממליץ, והמסוק יוצא לדרך. אם נפגעים באותה הזדמנות אזרחים, הצבא מפרסם הבעת-צער רפה, ובזה מסתיים העניין.
יתכן מאוד, שכל חברה שנחשפה לטרור מנוול מהסוג שנחשפה אליו ישראל הייתה מגיבה כמוה, ואולי בדרכים אכזריות עוד יותר. אבל האשמה הנוראה שרובצת על הפלסטינים לא משחררת אותנו, הישראלים, מאחריות למעשינו. המלחמה הניבה עד היום רק הישגים לטווח קצר. לטווח ארוך היא רק החמירה את חשבון הדמים בין שני העמים ודירדרה את הנורמות בצה"ל.
ממשלת שרון בחרה לא לעשות דבר לריפוי הפצעים כל עוד הטרור נמשך. אילו הייתה משקיעה בשלום אחוז אחד ממה שהשקיעה בלחימה, יתכן שמכתבים כאלה לא היו באים לעולם. היא דורשת מהעם כושר עמידה, אבל לא מסוגלת לספק לו שביב של תקווה.
אבל האחריות לא רובצת רק לפתחם של הפוליטיקאים. מפקד חיל האוויר דן חלוץ האשים אתמול את החותמים בגלישה לפוליטיקה. הוא צדק. אבל הוא האחרון שיכול לבוא אליהם בטענות. האלוף חלוץ לא מפסיק לדבר פוליטיקה, בכל אמצעי תקשורת אפשרי. הוא אפילו ישב במדיו במסיבת עיתונאים שכינס שרון ביום הבחירות הפנימיות בליכוד. לא פחות חמור מזה, האלוף חלוץ יצא למסע ציבורי שמטרתו להכשיר פעולות של חיל האוויר שבמסגרתן נהרגים אזרחים. הוא עשה את זה ביהירות, בהתרסה, בזחיחות, ותרם בכך לא מעט לתסיסה הפנימית בחיל.
אין זה סוד בצה"ל, שחלוץ שואף להיות סגן רמטכ"ל, ואחר-כך רמטכ"ל, ואחר-כך שר ביטחון, ואחר-כך אתם-יודעים-מה. אז מה אם 27 טייסים נחרדו מההתבטאויות שלו? העיקר ששרון היה מרוצה.
מכתב הטייסים מלמד משהו גם על מה שקורה בשמאל הישראלי. אחדים מזקני החותמים עליו היו בין מייסדי "שלום עכשיו". התנועה ההיא התנגדה לסרבנות בכל מאודה. הפנייה אל הקצה, אל הפרישה ממרות הכלל, היא תופעה חדשה. היא מלמדת על ממדי הייאוש בשמאל הציוני. הטרור מוציא את הרע לא רק מממשלת שרון, לא רק ממפקדי צה"ל, הוא מוציא את הרע גם מטייסי "שלום עכשיו".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
