סטנד-אפ בגאווה

המופע הקברטי של השחקן-זמר עמית גור נע על הגבול שבין מונודרמה לסטנד-אפ. כמו במונודרמה, החומרים האוטוביוגרפיים הופכים לעלילה אפיזודית, ומצד שני, הטון הקברטי והשילוב של הבדיחות מזמין אותנו לצחוק על נושאים כמו הקיבוץ, המשפחה ועוד. אך לב המופע אינו קליל, כי גור מגולל בפנינו את החוויות הקשות שלו בתור ילד חריג בקיבוץ, שבא ממשפחה לא נורמטיבית, ולאחר מכן ההיוודעות להזות המינית ההומוסקסואלית שהרחיקה אותו עוד יותר מהחברה הקיבוצית.

גור יודע לספר סיפורים עם הרבה חן, וההומור הציני משמש לו כלי מצוין להרחקה ועמעום של הכאבים בהם הוא נוגע. זהו הומור של שרדנות. במהלך כל הערב מציג עצמו גור כשרדן גאה של שדות הקרב של החברה המצ'ואיסטית, שמסרבת להכיר באינדיבידואל השונה. לצורך האיזון, לקראת הסיום הוא מפנה מבט ביקורתי ומשעשע על החברה ההומואית בתל-אביב. השילוב של השירים (מוזיקה: רועי בן-סירא) עובד היטב כאתנחתאות רגשניות, וגור מגיש אותם היטב בקולו הנעים והמלא.

אם יש הסתייגות מהערב, היא בעיקר בשל הטון המעט מיסיונרי שמשתלט עליו לקראת הסיום. לדרישתו של גור מהקהל להצטרף אליו ביציאה הפגנתית מהארון (אפילו שזה רק בצחוק), יש משהו מתחושת הכפייה של תרבות ה"אנחנו", שהוא כה מוקיע בפתיחה. נראה שאין צורך במסר החריף הזה: עצם עמידתו של גור על הבמה משמשת הדגמה חיה ליתרונות של החיים הגאים שמחוץ לארון.

הגבר שיכולתי להיות, תמונע. קברט מחוץ לארון