שתף קטע נבחר

מצאתם פרטנר?

את השלום באזורנו אפשר להשיג רק כאן – במקום שבו חיים האנשים שבסופו של דבר יערבו לו. הרי לא ארה"ב, לא שוויץ ולא יפן ישאו בתוצאות

אחרי דיונים מפרכים בז’נווה שבשוויץ, ואחר-כך במלון "מובנפיק" בירדן, חשו חותמי מסמך ההבנות שעשו היסטוריה. אחרי שהמותג "אוסלו" איבד מזוהרו, החליטה הקבוצה שייסדה אותו לשנות את האדרת, ולהציע שוב את אותה גברת מלאת תקווה, אך הפעם לקרוא לה בשם בירה אירופית אחרת.

 

מהדיונים דווח על חילופי דברים קשים, ואפילו סכנה של פיצוץ הדיונים (מזל שכשנמצאים במלון מפואר ומאובטח בקפידה, המילה "פיצוץ" פחות מאיימת מאשר ברחובות ירושלים או עזה). אבל אל דאגה, ברגעים הקשים פרץ אל החדר שגריר שוויץ בישראל, והציע דרך "להחליק" את הניסוחים באופן ששני הצדדים ירגישו בנוח. מדובר כנראה ב"פתרונות יצירתיים".

 

אולי משוויץ הרחוקה והשלווה אנחנו, בלבנט, נראים כמו קבוצת ילדים שמתווכחים על טרמינולוגיה. משם גם קל לדמיין איך הישראלים והפלסטינים מסגלים לעצמם גינונים שוויצריים, ומקבלים את ההסכם בתשואות מנומסות ובטקס רב רושם. מי שבידו דרכון שוויצרי יכול "להחליק" עניינים, העיקר שיהיה מסמך חתום להציג במסיבת העיתונאים, אבל אם היה צריך לשלוח את ילדיו לביקור בקניון בחדרה, אולי היה מקפיד מעט יותר על הניסוח.

 

לכאורה, אין סיבה שלא לפרגן להבנות שישראלים ופלסטינים משיגים בימים טרופים אלה. הבעיה היא שההיסטוריה המדממת של הסכמים דומים מלמדת, שכאשר מדובר בגורמים בלתי-רשמיים, ניתן כמעט תמיד להגיע להסכם. הבעיות מתחילות כאשר מגיעים לדיונים של ממש.

 

לאחר ועידת קמפ-דיוויד, אמר ביל קלינטון, שעל בסיס תוכניתו נבנה מסמך ז’נווה, כי ערפאת הכשיל את השיחות, ואילו אהוד ברק הגיע עד לקצה גבול הגמישות הישראלית האפשרית. מדוע, אם כך, יש בסיס להאמין שערפאת יסכים הפעם להצעה שכבר דחה וטרפד? למה שישראל תקבל הסכם כזה, אחרי שהיינו עדים להתפרקות ממשלת ברק בעקבות יציאתו לקמפ-דיוויד? למה שההסכם הזה, בניגוד לאלה שקדמו לו (חלקם נרקמו על-ידי אותם אנשים עצמם), יוכל לקרום עור וגידים במציאות שלא השתנתה?

 

נראה שגם חותמי המסמך לא ממש מאמינים בקבלתו על-ידי שני העמים. זו אולי הסיבה שהם אינם ממהרים להציג אותו לציבור הרחב. קודם ישמעו מה שיש למצרים ולאיחוד האירופי להגיד, אחר-כך יואילו ליידע אותנו, שהרי ממילא נתקשה להבין את הדקויות.

 

ימים ספורים מאז התקבלו ההבנות, וכבר ניתן להבחין בקשיים הרגילים: ערפאת מתנער מההסכם, הנציגים הפלסטינים שלכאורה ויתרו בירדן על זכות השיבה מסבירים שלא לכך התכוונו, ובקיצור, כל צד יכול לפרש אחרת את סעיפי המסמך. בסרט הזה כבר היינו. לא היה לו הפי-אנד.

 

אם השמאל מעוניין לייצר אג'נדה אלטרנטיבית לזו של השלטון, הוא צריך להקשיב לציבור שזקוק לאלטרנטיבה הזו, ולא להניח שהוגי הבנות ז’נווה ותומכיהם הם היחידים שמסוגלים לחשוב בהיגיון, ושהעם הפגוע והחרד בארץ "חושב מהבטן". בינתיים, המציאות במזרח התיכון מחזקת דווקא את טיעוניהם של אלה שלא ממהרים להכריז על מציאת פרטנר, לפני שהפרטנר מגבה את הצהרותיו במעשים.

 

שלום הוא ערך נעלה, לא פיסת נייר וטקס חתימה חגיגי. את זה למדו שני העמים – הישראלי והפלסטיני – בדרך הקשה. את השלום באזורנו אי אפשר להשיג אלא כאן – במקום שבו חיים האנשים שבסופו של דבר יערבו לשלום הזה. לא ארה"ב, לא האיחוד האירופי, לא שוויץ, לא נורווגיה ולא יפן יהיו אלה שישאו בתוצאות, ולכן לא הן אלה שיערבו להסכם.

 

אחרי שלוש שנים של הרג, אלימות וזעם בשני הצדדים, קשה להאמין שניתן להגיע לשלום אמיתי, שלא יעבור דרך תקופה של שקט; בלי פיוס, אבל גם בלי אלימות. בשביל להבין את זה, לא צריך להיות מומחה לדיפלומטיה, צריך פשוט להסתכל בעיניים העייפות של האנשים משני הצדדים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים