רגע השיא. על חושך ואור בכדורסל הישראלי

העונה של מי שעוקב אחרי הליגה הישראלית בכדורסל היא הפוכה. בכל ענפי הספורט האחרים המתח והעניין נבנים במהלך השנה, מקבלים חיזוק מן המהפכים בטבלה והסיפורים הצצים ככל שהעונה מתקדמת, ומגיעים לשיאם בפלייאוף. אצלנו, במוסד הסגור של ליגת העל, שיא העניין הוא עכשיו, רגע לפני שזורקים את הכדור הראשון. מי שעוד היה צריך הוכחה קיבל אותה בעונה שעברה: עד מה שאמור להיות רגע השיא, שידרו את הליגה שני ערוצים. את המשחק הראשון בסידרת הגמר לא שידר איש.

העונה הזו לא אמורה להיות אחרת, ושום דבר לא ישנה זאת זה: לא ההחתמות המעניינות של הפועל תל אביב וירושלים, לא המשך העבודה השקטה והיעילה שעושים חברת שטראוס ואבי אשכנזי בנהריה, לא הצירוף הסוער של מוטי אמסלם ואפי בירנבוים בגבעת שמואל ולא הבכורה של יעקב ג'ינו ומאיר טפירו בבני השרון. בכל המקומות האלה ובאחרים יש אנשי כדורסל טובים ורציניים, וכולם אפילו לא מסתכלים על המקום הראשון. אין דבר כזה בשום מקום בעולם.

אבל אנחנו ברגע השיא, כאמור, ולכן בואו נתמקד בעיקר: מה יקרה לכמה שחקנים ומאמנים, שאמנם משחקים על שום דבר אבל בכל זאת משחקים. פרט לזרים - ומדובר בחבורה המבטיחה ביותר שראינו כאן כבר זמן רב, לפחות בקבוצות העשירות באופן יחסי - יהיה מעניין לעקוב אחרי כמה ישראלים.

יניב גרין, אחרי שתי עונות של נסיגה מקצועית, צריך סוף סוף להפוך את היכולת בנבחרת למקפצה לעונה שלמה, במיוחד ליד שחקנים כמו פרסקביצ'יוס ורייט. ליאור ליובין כבר מתחיל להראות סימני התאוששות מהטראומה ביד-אליהו. על העניין שמעורר דורון שפר לא צריך לדבר. ברק פלג, אחרי שנים בתפקיד הישראלי שמחבר קבוצות, מראה במשחקים הראשונים של נהריה באירופה שהוא יכול, בשלב המתקדם הזה בקריירה, גם לקחת על עצמו מעמד של סקורר.

אותי מסקרן במיוחד רביב לימונד. בנבחרות הצעירות הוא מתפקד בתור מס' 2 של יותם הלפרין. במובן הזה, הדרך שלו ושל הלפרין הפוכה: יותם נשאר בבועה של מכבי, ויתמודד השנה עם המעמסה הכפולה של דקות משחק לא סדירות מאחורי רכז דומיננטי כמו יאסקביצ'יוס והלחץ הכללי של הקבוצה בגלל רמת הציפיות. לימונד עלה לליגת העל רק בעונה שעברה, וכבר העונה הוא אמור להיות ישראלי בולט, אולי הכי בולט, ברמת גן הענייה ונמוכת הציפיות.

לימונד הוא גארד פיסי מהסוג שלא מוצאים אצלנו הרבה, ליאור ארדיטי שמסוגל לקלוע (במסגרת הצעירה) 29 נקודות במחצית אחת. ההתקדמות שלו חשובה, כי הכדורסל שלנו הפך להיות דל דווקא בשחקני חוץ. הלפרין יזדקק, אם אמנם יהפוך לשחקן המוביל של הענף בשנים הבאות, לנוכחות כמו של לימונד לידו.

לא סתם, כמובן, אני מתמקד בהתפתחות של שחקנים, כי זה מה שהליגה שלנו הפכה להיות: ליגת הפיתוח של מכבי תל אביב. אין טעם לבכות את זה עכשיו. אחרי כל כך הרבה שנים, זו מציאות נתונה. נתנחם בדקות טובות של החבר'ה האלה ואחרים, בחיוך מדי פעם על הפנים של ארז אדלשטיין, בכך שספר ושלף והלפרין יצליחו אולי למצוא מדי פעם משחק טוב במכבי. זה מה שיש לנו, ברגע השיא של עונת הכדורסל. עוד מעט הכדור הראשון יעוף באוויר וגם הוא יעבור.