"הומלסים": האדם שמאחורי הסטטיסטיקה

"הומלסים" הוא ניסיון מעניין של הבמאית הוותיקה נולה צ'לטון ושל תלמידה לשעבר איציק ויינגרטן (שאחראי לכתיבת המחזה) לחזור לשיטות התיאטרון החברתי החצי-דוקומנטרי של סוף שנות ה-70 כדי לטפל בתופעת חסרי-הבית. כמו בימי הפרויקט שלה בקריית-שמונה, צ'לטון מביאה הצגה שבה הנושא הוא העיקר, והוא מיוצג במספר סיפורים אישיים שבונים סוג של תמונת מצב ולא עלילה.

במיוחד בולט הדבר בטיפול המרושל בדמות היחידה שאינה שייכת לעולם ההומלסים - האב שמחפש את בתו בבית המחסה. למרות שהשחקן ערן שראל מצליח להעניק ממשות כואבת לחלק מנאומיו, דמותו מתמסמסת, כי תוך זמן קצר הוא משתלב בעולם האבוד ומאבד את המעמד הקונטרסטי שיכול היה להעניק משמעות ומתח דרמטי למפגש בינו לבין ההומלסים. במקום זאת, העלילה מתקדמת דרך סדרת תמונות הווי לסיום סימבולי מלא פאתוס.

הבעיה היא שללא מבנה דרמטי ברור, עולם חסרי-הבית נראה כסוג של גן חיות אנושי אקזוטי, ואכן, שבעת השחקנים מייצרים טיפוסים משכנעים ומשעשעים שמייצגים לכאורה חתך רוחב של בעיות החברה הישראלית. בעיקר בולטים מיקי כפיר, אמיר לוי ויעל אמיתי שבונים דמויות שחושפות כאב אנושי ורגישות מאחורי הפן המוחצן והסטריאוטיפי. בסופו של דבר, חולשת ההצגה היא בכך שהיא אינה בוחנת את הסיבות ואת האחריות למצבם העגום של נידחי החברה, אבל יש בכוחה להעשיר את הסתכלותנו באדם, שמסתתר מאחורי הסטטיסטיקה. גם בזה יש סוג של הישג אמנותי.