אל תתנו לליגה להטריד אתכם

מכבי תל אביב תזכה השנה באליפות ישראל. מכבי תל אביב תזכה באליפות גם בשנה הבאה, בזאת שאחריה וגם בעוד חמש שנים. נראה שכמו במירוץ החימוש במזרח התיכון, למרות כל האיומים הבדויים שמאכילים אותנו, פערי האיכות רק הולכים וגדלים - בין המדינה לאויבותיה, בין הקבוצה שלה למי שאמורות לספק לה תחרות בליגת העל.

נשארה אירופה, וגם זה בקושי

מכבי תל אביב תזכה השנה באליפות והיא לא מתרגשת מזה, גם אנחנו אוהדי הכדורסל לא. אנחנו פשוט אדישים. איבדנו עניין. אין לנו ברירה אחרת – שום דבר הרי לא ישתנה וכל מה שנותר לנו זה להשלים עם אובדן הטעם. פטאליזם הוא המפלט שלנו. האופציה השפויה של המאזוכיסטים הבודדים שמתעקשים להישאר מחוץ לקונצנזוס הצהוב, שבעצמו נטש כבר מזמן את הליגה המקומית לטובת אתגרים מגרים יותר באירופה.

לא ברור למה אף אחד לא שם לב, ואם כן למה אף אחד לא עושה כלום, אבל הכדורסל הישראלי דועך באמת. למעט אוהדים צהובים לא ממש נותרו חובבי כדורסל אמיתיים בארץ. וקשה להאשים אותם, כי בליגה לא תחרותית כמו שלנו אין טעם לאהוד, רק לשנוא. אין מה להיות בעד, רק נגד. מה לעשות שלא כולם מעריצים את פארקר, וויצ'יץ' ובורשטיין. אם אין במי לתלות תקוות שייקח מהם את האליפות, אז איך אפשר לבוא בטענות על הכעס, או גרוע מכך על האדישות.

הכל בסדר, לא צריך לשנות

איגוד הכדורסל לפני דני קסטן המנוח ואחריו, עסוק בפוליטיקות, קומבינות ושימור של סטטוס קוו. כולם מדברים על המשבר שעובר על הליגה, אבל אף אחד לא מוכן ליטול יוזמה מהפכנית ולשנות משהו. בניסיון להצדיק את הפאסיביות שלהם, הם ממשיכים למלמל שיש לנו ליגה תחרותית ומעניינת. עכשיו הם רוצים להפקיד את המפתחות בידיים של שמעון מזרחי, לא שהם לא היו עמוק בכיס שלו לפני כן. ושמעון, לדעתו אין הרבה מה לתקן. והרבה רצון בוודאי שאין לו – הוא רוצה להמשיך לגזור רשתות ב'יד אליהו' עד קץ הימים (שיגיע הרבה אחרי קצה של הליגה הישראלית). והיי… חוץ מזה, יש לנו ליגה אטרקטיבית ומותחת.

כשיגיע הפלייאוף כולנו נשתתק מבושה ורק במכבי ימשיכו להלל את איכות הליגה הישראלית. יכול להיות שהם באמת חושבים כך? שמעון אולי מנותק מהמציאות, אבל זה לא ממש משנה, כי שאר עסקני הכדורסל אינם מוכנים לקחת את הסיכון ולהתנתק ממנו. הם מקבלים הכל בהכנעה וכך גם אנחנו (פטאליזם כבר אמרנו).

כבר לא חולמים

בסוף כולם שוכחים את הזומבים שנהיינו – אלו שפעם נקראו אוהדי כדורסל, שחלמו על פרוויס שורט, יוג'ין בנקס ועדי גורדון מנצחים את מכבי וכמעט והגשימו אותו במציאות. היום אנחנו אפילו לא חולמים. זומבים. השלמנו עם זה ששום דבר לא יוציא אותנו מהקבר. גם לא קבוצה עמוקה ומגוונת שהעמידו העונה באוסישקין, גם לא וויל סולומון במדי הפועל ירושלים, גם לא נהריה הסימפטית שכבר איבדה את אלמנט ההפתעה. אנחנו כבר למדנו מהניסיון, כל האשליות של הקבוצות הישראליות יתנפצו בסופו של דבר בפלייאוף, כי אף אחת מהן לא יכולה ליריבה האירופית הגדולה ביותר שלהן, מכבי תל אביב.

אנחנו נישאר בצד כשכולם יחגגו את פסטיבל הפיינל-פור בתל אביב (בתקווה אישית כנה שכיכר רבין תישאר ריקה בסוף), נישאר מחוץ ליציעים, נשכח משידורי הטלוויזיה (ולא בטוח שערוץ חמש לא ישכח – הוא כבר הרי לא דופק חשבון לאף אחד. הוא לא צריך אותם כתירוץ לשימור תכנים איכותיים בערוץ הישן). אנחנו נזנח את הכדורסל, כמו שהכדורסל זנח אותנו וניקח פסק זמן אסקפיסטי בשידורי החדשות. שם בין פיגוע לסיכול ממוקד, להסכם ז'נבה, עוד אפשר לקוות שמשהו ישתנה לטובה.