שתף קטע נבחר

נצרים כמשל

מחיר הציונות או מוות מיותר? נצרים ממחישה מדי יום את תפיסת "משחק סכום אפס" הישראלי. פרס וביבי, שרון וברק, מופז ופואד - כל מי שלא עשה דבר, לא הקדיש מחשבה ולא הסיק מסקנות - כולם עדיין פה. רק החיילים כבר לא

נצרים היא נקודת האמצע המדוייקת, שבה נקבע מדי יום לאן פניה של מדינת ישראל. כל הרציונל של הקיום הישראלי, כל הוויכוח בשאלה מה בדיוק אנחנו עושים ועל מה אנחנו נלחמים, מתנקז לנקודה הזו ברצועת עזה. מדי יום, בעצם העובדה שיהודים חיים בנצרים, חיילים מגינים עליהם ונהרגים בהגנה זו, נחרץ גורלנו במדינה הזו.

 

בעיני מי שחושב שאי פעם יהיו פה שתי מדינות לשני עמים, אין בנצרים שום הגיון גיאוגרפי, דמוגרפי או בטחוני. היא יושבת בלב שטח פלסטיני, הצומת שלידה היא אחת הנקודות שבעזרתן צה"ל "מחלק את הרצועה לשלושה חלקים", כפי שאנחנו שומעים בחדשות אחת לכמה ימים. הפעילות שצה"ל מקיים כדי לאבטח אותה אינה עומדת בשום הגיון צבאי.

 

ישיבה עתירת קורבנות

 

רק מי שרוצה להנציח את שליטתנו בעם אחר, או לחילופין רואה אסון בוויתור על שטח – כל שטח, בכל מקום, ותהיה ישיבתנו בו עתירת קורבנות ככל שתהיה - צריך להיות בעד המשך קיומה של נצרים. העובדה שהיא קיימת מראה שהשלטון, כל שלטון, סבור כך או איננו מסוגל לשבור את האינרציה. היא גם מראה שאנחנו, אזרחי ישראל, תומכים בהשקפה הזו.

 

הרמטכ"ל (בוגי) יעלון מדבר על שיבה לשולחן המשא ומתן ועל כך שבסופו של דבר צריך להיות הסדר. הבוס שלו, שר הבטחון שאול מופז, אומר שהקפאון בין 1967 ל-1973 הביא עלינו את מלחמת יום הכיפורים. באותה נשימה אומרים שניהם, שנסיגה מנצרים תהיה מסר של חולשה, שיעודד את הטרור. "יש דברים שאולי נראים נכון טקטית, אבל יש להם השפעה אסטרטגית" אמר יעלון בעניין הזה. ולא אמר שלישראל אין אסטרטגיה, וכל מה שמניע אותה הוא האינרציה של עוד דונם ועוד עז – יעלה בכמה דם שיעלה.

 

גם השמאל לא פינה

 

נצרים ממחישה מדי יום את תפיסת "משחק סכום אפס" הישראלי. כל תזוזה שלנו היא רווח שלהם. אין דבר כזה "שיפור עמדות לאחור", אין יציאה אפילו ממקום שמזיק לנו. בשם התפיסה הזו ישבנו חמש עשרה שנים מיותרות בלבנון. בשמה החזיק צה"ל בתעלה עד 1973, למרות שלא היה שום הגיון טקטי בישיבה על קו המים. כמו התעלה ולבנון, נצרים היא קונספציה, והיא איננה לבד. יש הרבה נצרים.

 

הקונספציה, כאמור, אינה שייכת לימין בלבד. ממשלות שמאל לא פינו את נצרים. שמעון פרס יודע לדבר על הצורך לצאת ממנה, אבל הממשלות שבהן שיחק תפקיד מרכזי, עם ראשי ממשלה ושרי בטחון מהעבודה והליכוד, לא עשו זאת. במובן הזה, כמו בהרבה אחרים, אין בישראל ימין ושמאל אלא רק שיתוק על פני תהום.

 

יאוש ואדישות

 

אבל גם אנחנו שותקים. ולכן פרס וביבי, שרון וברק, מופז ופואד – כל מי שלא עשה דבר ולא הקדיש מחשבה ולא הסיק מסקנות – כולם עדיין פה, ורק החיילים כבר לא. בנובמבר 1994, לפני תשע שנים, נהרגו בצומת נצרים שלושה לוחמי צנחנים, ובהם חברי סרן חזי ספיר ז"ל. הבוקר נהרגו שם חיילים אחרים. אתם יכולים לטעון שזהו מחיר הציונות. אתם יכולים לחשוב שמותם היה לשווא. כך או כך, הגיע הזמן לחשוב, ולא רק לתת, מתוך ייאוש או אדישות, לקונספציית נצרים לקבוע מדי יום את גורלנו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עפר שלח. שום הגיון טקטי
צילום: מוטי סנדר
הכניסה לנצרים. צילום ארכיון
צילום: מוטי סנדר
צילום: ערוץ 2
נצרים. פיגוע ירי. צילום ארכיון
צילום: ערוץ 2
מומלצים