טרו סארינן מציג: חומרים מהם עשויים חלומות

אדם עומד לבד בחדר. תנועה קטנה, שמתחילה בכפות הרגליים, מתגברת בו ומשתלטת עליו, מתרוצצת בתוכו. תנועה של מה בכך שולחת סיגנלים לכל הגוף, והגוף כאילו ברשות עצמו הפך להיות. כך נפתחת "Man In A Room", יצירתה של הכוריאוגרפית קרולין קרלסון בביצועו של הרקדן והכוריאוגרף הפיני טרו סארינן, שהגיע לישראל במסגרת אירועי דאנסאירופה.

סארינן, שהפך עם השנים לחביבו של קהל המחול הישראלי, עם עבודות שיצר לבת-שבע (פלוק, Ando) בשנות התשעים, ערבים משותפים עם רנה שיינפלד והופעות יחיד שלו, נוגע גם כשהוא מציג אבסטרקט.

חשיפה היא חלק בלתי נפרד מעולם היצירה ומאופן הביטוי של סארינן ואין מדובר בהתערטלות פיזית אלא בטוטליות שאינה מאפשרת לצופה להתיק את מבטו מגופו המתנועע של הרקדן. יש בו כוח מאגי מהפנט והוא מאפשר לך לראות לא רק את הגוף אלא את הקרביים. בעבודה זו, מחווה לאמן האקספרסיוניסטי האמריקני מארק רותקו, מגלה סארינן יותר מטפח על השדים המתרוצצים בראשו של האמן היוצר, נוגע בחרדה ובטירוף. הוא מדלג בין האורות והצללים שנדלקים וכבים על הבמה, עובר ממקלחת אור עמום לפינת עבודה עם שולחן שרטוט אלכסוני ומצטבע בירוק.

כשברקע נשמע שירה של להקת מטאליקה, Nothing Else Metters, נדמה שזהו בדיוק - היוצר הוא היצירה וכל השאר אינו חשוב. סארינן פורש את עצמו על שולחן העבודה, מציג את עצמו לראווה, הופך באחת ללוח הצבעים לדבר עצמו. את התנועה של סארינן אי אפשר להסביר במילים, היא חוויתית וראשונית כמו המילה "אדמה" והדבר בולט עוד יותר ב"Hunt", כוריאוגרפיה שלו שחותמת את ערב היחיד.

יוצאת דופן

למרות שהעבודה מלווה ביצירתו של סטרווינסקי, "פולחן האביב", שזכתה לאינטרפרטציות רבות, זו של סארינן יוצאת דופן ולו רק מפני שמדובר בכוריאוגרפיה לרקדן יחיד שמלחמת המינים מתקיימת בו. גם ביצירה זו, בדומה לעבודתה של קרלסון, נדמה כי סארינן אינו עוסק בהקרבה אלא בהשתלטות. אור עמום מצייר צללית גוף בחצאית. באיטיות הוא נפרש אל מול האור כמו עץ בשדה, כמו יצור שמתגלה לעצמו. אורות צידיים נדלקים והסילואטה הופכת לאדם. זוהי אמנות הגוף, פיסול באברים, חשפנות.

סארינן אינו מספר סיפור אלא מעביר חוויה. הקהל אינו נזקק לעזרים מילוליים שיתרגמו את התנועה, הוא נמצא בממלכת הדמיון. המוזיקה של סטרווינסקי מעשירה את התנועה של סארינן והתנועה, מצדה, מעניקה למוזיקה הקשרים שונים מאלה שאנו מורגלים בהם. כשמשמים יורדת חצאית א-סימטרית עשויה שכבות טול לבן, סארינן הופך לברבור שביר, לבובה על חוט. על החצאית מוקרנת דמות שנעה במעגלים סחור-סחור ומשאירה אחריה שובל לבן, כמו זה, שמשאירים לעתים, מטוסים בשמים. כשהוא מתעטף בה, מוקרנים אימג'ים על גופו של הרקדן והוא עצמו הופך לאוטוסטרדת מידע, לכלי שרת בידי המסרים.

התאורה היא חלק בלתי נפרד מהעבודה ונוכחותה מהותית כמו נוכחותו של הרקדן. סארינן מצליף בקהל באור סנוורים, מחמם אותו בנקודות אור שמקיפות את הבמה, מתיז בו ברקים של סטרובוסקופ (תאורה מהבהבת שמשמשת לרוב בדיסקוטקים) ומקרין אליו צורות בעבודת וידאו-ארט. התוצאה: יצירה שעשויה מחומרים מהם עשויים חלומות.

סארינן יוצר עולמות, מפרק קונספטים מוכרים ומנהל דיאלוג עם המאור הגדול. שעה וחצי של אושר.