העסקה לא גמורה

בניגוד למה שנדמה אולי, העיסקה עם חיזבאללה איננה גמורה וחתומה, גם אחרי החלטת הממשלה.

כפי שאפשר להבין מדבריו של השייח נסראללה, רשימת המוחזרים עדיין אינה חתומה ואינה שמית. הנימוק של נסראללה לכך שהוא צריך לקבל את סמיר קונטאר, רוצחה של משפחת הרן, איננו שקונטאר הובטח לו אישית על ידי ישראל, אלא שהובטחו לו "כל הלבנונים". כלומר, עדיין מדובר בשלב של קריטריונים ומספרים ולא שמות, ואי לכך עדיין אפשרית נסיגה. ועם זאת, מי שהלך כברת דרך כה ארוכה יתקשה לסגת ברגע האחרון.

מדובר הפעם דווקא בנסראללה, מכיוון שבצד הישראלי, עושה רושם, החישוקים שנקבעו בהחלטת הממשלה יהיו סופיים. הדבר נובע דווקא ממה שנסראללה – ואולי גם חלק מתושבי ישראל – אינם מבינים אותו כל צורכו: עצם העובדה שבעיסקה הזו נוהל דיון ציבורי מלא, פתוח ונרחב, מקנה לעמדותיה של ישראל כוח.

אריאל שרון, אותו ראש ממשלה שמזה שלוש שנים נמנע מדיון על מטרות ישראל במלחמה עם הפלסטינים, הוביל במקרה הזה תהליך ציבורי שכמוהו לא היה בשום מקרה דומה, תהליך שיש לו עוצמה אדירה בין אם תצא העיסקה לפועל ובין אם לאו.

כל צד בסיפור הקשה הזה קיבל את יומו בתקשורת, בבית המשפט ובפני מקבלי ההחלטות. הדברים אווררו בכל הדרכים שבהן ציבור מתחבט. כל אזרח הבין, בסופו של דבר, שמדובר במקרה שבו יש לבחור בין שתי אופציות לא טובות, ולא בין טוב לרע. בחירה בין טוב לרע היא קלה. שרון, שרבים פקפקו בכוונותיו, גילה מנהיגות פוליטית שהובילה את העניין להכרעה – מנהיגות שנותר רק לשאול מתי יגלה אותה בעניינים קצת יותר גדולים ומכריעים. כי עם כל סערת הנפש הכרוכה בדבר, עדיין מדובר בהחלטה שלא תקבע את גורלה של מדינת ישראל. בהחלטות האלה, לרוע המזל, יש שרון אחר וציבור אחר.

הרבה דברים שאינם ממין העניין נכרכו, בדרך הטבע, בדיון הזה. ככה זה שכעורכים אותו לעין השמש. עמדתה הרגשית המובנת של משפחת ארד הפכה למעין עובדה – אם יוחזר דיראני, הקיץ הקץ על רון – למרות שאין לה עיגון במציאות האובייקטיבית. הרבה קלישאות ואמיתות-לכאורה התרסקו אל סלעי המציאות, שבה אף פעם אין שחור ולבן. מעבר להחלטה עצמה, שכאמור אינה "טובה" לא לכאן ולא לכאן, יש בתהליך הזה כולו משהו נכון ומבריא.

אבל דומה שיש ציבור אחד, שעליו פסח התהליך המבריא הזה – חלק גדול מהשרים שהתכנסו לדון בעניין היום. דו"ח ועדת וינוגרד שכב במזכירות הממשלה מיום שישי, אבל עד הבוקר רק לימור לבנת ודני נווה הגיעו כדי לעיין בו.

הבוקר הצטרפו אליהם עוד כמה, מה שמראה על רמת עבודת ההכנה שהשרים רגילים בה – בעמידה בפרוזדור, חמש דקות לפני דיון והצבעה. שרים בכירים הפריחו אמירות שאין להן שחר רק כדי ששמם יוזכר בתקשורת בהקשר שנראה להם נכון. לאורך כל התהליך גילה שרון זלזול קל בשריו, מלווה באמונה מוחלטת שיעביר את ההחלטה כשיצטרך. נדמה שגם בעניין הזה, ראש הממשלה צודק.