באבו כביר מחכים ליוני 2004

תתפללו חזק חזק שלא להיעצר, חס וחלילה, בחודשים הקרובים. כי במדינת ישראל של היום, תנאי המעצר הם שווי ערך לגיהנום, פשוטו כמשמעו. זה לא שאין חוק - דווקא יש, וכתובים בו הרבה דברים על חשיבות שמירת כבודם של העצורים ותנאיהם הבסיסיים. אבל בישראל, כמו בישראל, מצפצפים.

אבל יש נצנוץ של תקווה. בחודש יוני 2004, יפול דבר בישראל: בעקבות עתירה לבג"ץ בנושא, התחייב בשבועות האחרונים השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, בפני בית המשפט, ליישם את "חוק המעצרים" ככתבו וכלשונו.

החוק, יש להסביר, אינו חדש: הוא נכנס לתוקף לפני יותר מ-6 שנים. בין היתר קבע כי יש להוריד את זמן המעצר הראשוני המתאפשר למשטרה מ-48 שעות ל-24 שעות - ואז יש להביא את העצור בפני שופט. אבל חוק המעצרים החדש הדגיש גם דברים נוספים הקשורים לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו - דברים שהתמוססו להם בדרך.

בין השאר נכתב בחוק שלכל עצור יש את הזכות לישון במיטה ולא על הרצפה, וכמובן לא להיות משוכן בצפיפות יתר, וכן הזכות לקבל טלפונים וביקורים והזכות לטיול יומי באוויר הפתוח. את החלקים האלו בחוק איש, כנראה, לא טרח ליישם -  עד אשר באה אגודת "רופאים לזכויות אדם" והגישה יחד עם לשכת עורכי הדין עתירה לבג"ץ נגד השר לביטחון פנים והמשטרה.

מיכל בר-אור, מ"רופאים לזכויות אדם", אומרת שלא יכול להיות שחוק שנכנס לתוקפו לפני שש שנים ויותר נותר על הנייר בלבד. "לא יתכן שהמשטרה שהיא אמורה לאכוף את החוק, דורסת אותו ברגל גסה. עצורים נמצאים בתנאים לא תנאים, כאשר הם לא מקבלים את הזמן המגיע להם לטיול באוויר הפתוח, זמן לטלפונים והצפיפות עצמה נוראית".

המשפטן קנת מן, שנלחם רבות למען זכויות העצורים, מספר את הסיפור הבא: אחד מלקוחותיו היה עציר ששהה בבידוד בבית המעצר אבו כביר. הוא ישב שם כחצי שנה כאשר ל"טיול היומי" יצא רק פעמיים בשבוע. "הפרת החוק במקרה הזה הפכה לבוטה", אומר מן, "האיש ישב בתא קטן ומצחין במשך חצי שנה - ולמרות שמגיע לו טיול יומי, הוא יצא אך ורק פעמיים בשבוע לחצי שעה, וגם אז עשו לו טובה. מדובר באדם שסבל מאוד ואלה תנאים שפוגעים בזכויות יסוד".

עו"ד מן סבור שהמצב שנוצר הוא בלתי אפשרי. "המשטרה אומרת שהיא רוצה לקיים את החוק - אבל אין לה תנאים לזה. אין חצר ברוב בתי המעצר שניתן לקיים בה טיול יומי והתאים מתחת לכל ביקורת. מישהו צריך להבין שמדובר בבית מעצר שנועד לאכסן אנשים רק לתקופה קצרה. אבל מה שקורה בפועל, הוא שגם כאשר מאריכים את מעצרו של החשוד עד לתום ההליכים - בגלל הצפיפות בשרות בתי הסוהר קורה שהוא נשאר חודשים ארוכים בבית המעצר".

"מה, אנחנו החברה להגנת הטבע?"

וישנם עצירים שבכלל לא מגיעים לבתי מעצר ונשארים בתאי המעצר בתחנות המשטרה. שם, איך להגדיר, מדובר בתנאים מחפירים עוד יותר. היו שוטרים שאמרו בגילוי לב ל-ynet: "מה, אנחנו החברה להגנת הטבע שרוצים לעשות אצלנו טיולים? אין לנו כוח אדם ותנאים לטפל באירועים השוטפים, אז מה חושבים שיהיה לנו זמן לטיול יומי לכל עציר?"

לפני מספר חודשים פורסם סיפורו של שמעון אביקזר ז"ל, עציר בן 35, שהיה חשוד במעשי שוד וחטיפת תיקים וזכה לכינוי "השודד עם הסובארו". אביקזר נעצר בחשד כי היה מעורב בעשרות מקרים של חטיפות ארנקים שבוצעו באזור תל אביב. הוא התאבד במאי השנה, כאשר תלה את עצמו בתא המעצר של תחנת משטרת השכונות בתל אביב, לאחר 12 ימי מעצר.

אביקזר הובא שלוש פעמים בפני שופטי בית משפט השלום בת"א, והתלונן ללא הרף על תנאים קשים בתאי המעצר. בדיון השני אצל השופט מוקי לנדמן, קבל על כך שלא ניתנים לו תנאים מינימליים. לא מאפשרים לו להכניס בגדים, חפצים אישיים וסיגריות. פרט לכך, טען שנחקר כל יום במשך 10 שעות ברציפות. השופט לנדמן הורה לאפשר לו לקבל חפצים אישיים שניתן להכניסם לבית המעצר אבו-כביר.

כעבור מספר ימים הגיע אביקזר שוב לדיון בהארכת המעצר. הוא התלונן, הפעם בפני השופט גלעד נויטל, על תנאים בלתי אנושיים בתא המעצר. לדבריו, לא קיבל שתיה חמה וסיגריות ועבר זמן רב עד שזכה לקבל נייר טואלט. בנוסף, מחה על כך שמתחילת המעצר הוא נמצא בתא מבודד. באותו יום אחר הצהריים נמצא אביקזר תלוי בתאו, ללא רוח חיים.

בתי מעצר עמוסים

על פי עו"ד מן, הבעיה תמיד חוזרת למשרד האוצר. "יש עוגת תקציב, וכאשר מגיעים לוועדות ורואים מה קורה שם מבינים את הכל. יש סכום שמוקצב בין השאר לשופטים, פרקליטות, סניגוריה ציבורית וגם לתנאי עצירים. אז באמת כולם אומרים שהם רוצים לשפר את תנאי המעצר של העצורים, אבל אז בא נציג האוצר ואומר אין בעיה, אז תקבלו פחות כסף לשופטים, לפרקליטות ועוד, כי הוא לא מעלה את התקציב וזה מובן במה הם מעדיפים להשקיע..."

במאי השנה הגישה הסניגוריה הציבורית ליועץ המשפטי לממשלה ולשר לביטחון פנים את דו"ח תנאי המעצר והמאסר בישראל לשנת 2002. ממנו עלה שמאות עצירים נאלצים ללון במתקני המעצר של המשטרה ללא מיטות. הדו"ח הצביע על צפיפות חמורה והעדר איוורור מספיק במתקני המעצר, בנוסף לשלילת הזכות להליכה יומית, שלילת הזכות לביקורי משפחות ואי שמירה על כללי ההפרדה בין סוגי האסירים, כנדרש בחוק.

הדו"ח פורסם בעקבות ביקורים שנערכו ב-21 מתקני מעצר במהלך אותה שנה. הוא הבהיר היטב כי מדובר בבעיה כלל-ארצית, וכי על-אף שחלק ניכר ממתקני המעצר בארץ עברו שיפוץ בשנים האחרונות, עדיין מופרות זכויות בסיסיות של עצורים. בחודש יוני 2002, כך צוין, הוחזקו במעצר בידי המשטרה 2,163 עצורים ואסירים, כאשר ל-409 מתוכם לא היו מיטות.

כדי להדגיש את הבעיה, הביאו אנשי הסניגוריה דוגמאות, לפיהן בביקור שערכו בבית המעצר בפתח תקווה שהו בלילה שקדם לביקור אנשי הסנגוריה הציבורית 78 עצורים - כאשר המתקן ערוך לקליטתם של 48 עצורים בלבד. בבית המעצר נגב הוחזקו ביום הביקור 149 עצורים, כאשר במקום 102 מיטות בלבד.

מיכל בר-אור, מ" רופאים לזכויות אדם", טוענת שבישראל צריכים לשנות באופן רדיקלי את מדיניות הכליאה. "למשל, במקום לכלוא לתקופה ממושכת, לחבר צמיד אלקטרוני לעציר כך שהמדינה תוכל לעקוב אחריו ולראות האם הוא מפר את תנאי השיחרור. אבל מה שקורה בינתיים זה שהמשטרה עושה "ספין" ואומרת שבגלל הארגונים לזכויות האדם הם נאלצים לשחרר אנסים ורוצחים".

מה יקרה ביוני?

אז בחודש יוני 2004 (כך התחייב השר בפני שופטי בג"ץ) תינתן מיטה לכל עציר. מה בעצם זה יצור? קציני משטרה שלא הסכימו להיחשף אמרו ל-ynet כי "בהתחלה יקרה בדיוק מה שקרה בשנת 97' עם כניסת חוק המעצרים החדש - פשוט תהיה הנחייה לשוטרים לשחרר את העצורים בתנאים מגבילים, ולא ירוצו עם כל חשוד להאריך את מעצרו. גם היום אנחנו מקבלים מספר פעמים בחודש הודעות ש'נגמר המקום באבו כביר' והחשודים מרוויחים מההפקר ויוצאים למעצר בית".

מהנתונים הסטטיסטיים אפשר ללמוד שכך באמת קרה עם כניסת חוק המעצרים החדש בשנת 97'. עד אז עמד הממוצע על כ-40 אלף עצורים בשנה. בשנת 1997 צנח הנתון הזה לכ-32 אלף עצורים - אולם שנה אחר כך שב ועלה ל-38 אלף עצורים. היום, הממוצע עומד על כמעט 44 אלף עצורים בשנה. מה שמראה דבר אחד: שהמשטרה רוצה - היא יכולה. הבעיה היחידה היא שצריך להכריח אותה.