תשישות נפש באוצר
אני מאחל לחשב משרד האוצר, לשר הבריאות והחולי, החסד והרחמים, לשר האוצר, הנדיבות והשוויון ולראש הממשלה סמל האכפתיות שתהיה זקנתם קשה ומנוולת, כמו זו שגזרו על קשישי ישראל
אני לא מכיר את חשב משרד הבריאות יוסף שטראוס, שהוא עובד משרד האוצר. אין לי מושג אם הוא צעיר או קשיש, בריא או חולה, מטופל בהורים זקנים וחולים או חופשי מעול זה. אני לא יודע אם הוא מאותם משרתי הציבור הבכירים, המתרבים ופושים בנו, והעושים קודם-כל לביתם, על חשבון אחריותם לקהילה. אולי אדון שטראוס הוא סתם בירוקרט אטום, שמקבל ומבצע הוראות.
אני רק רוצה לאחל לו שתמהר זקנתו לקפוץ עליו בכל כיעורה ומכאוביה, ושיהיה נזקק, כמו אלפי קשישים וזקנים במדינת ישראל של היום, לחסדי הממסד שהוא עובד בו, ושהממסד כפוי הטובה יתנכר אליו ויתעלם ממנו, כמו שהוא מתנכר לאותם אלפים של בני הדור הראשון לעצמאות, שאינם יכולים לדאוג לעצמם בזקנתם.
אני מאחל לו, לאדון יוסף שטראוס, זקנה קשה ומנוולת, משום שידו לא רעדה ולבו לא החסיר פעימה ונפשו לא התקוממה כשחתם בספטמבר השנה, על-פי כתבתם של מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת ב"ידיעות אחרונות", על החלטת משרד הבריאות, בהשראת משרד האוצר, המורה לבתי האבות, לבתי החולים הגריאטריים ולמוסדות הסיעוד הממשלתיים והפרטיים, להפסיק לקבל לאשפוז זקנים תשושי-נפש וחולים ולטפל בהם על חשבון המדינה. על אחת כמה וכמה אם רעדה ידו וזיעה עלתה במצחו בהכרת העוול הנורא הזה, שמעתה יהיה על מצפונו ושמו, לדיראון. משום שאדון שטראוס לא התקומם, לא קם על רגליו האחוריות, לא סירב, לא התפטר, מול צו אנטי-אנושי זה, שדגל שחור מתנופף מעליו בעליל.
אני מאחל כנ"ל, בדיוק כנ"ל, לאלה שהורו לאדון שטראוס לחתום על הצו הנ"ל, במטרה להוריד קצת מלחץ התקציב: לשר הבריאות והחולי, החסד והרחמים דני נווה. לשר האוצר, הנדיבות, ההקרבה והשוויון, בנימין נתניהו ולראש הממשלה, סמל היושר, הענווה והאכפתיות, אריאל שרון. אני מפקפק אם האיחול הנ"ל יזיז יותר מבדל חיוך בזווית הפה של מנהיגינו והוגי רציונל הקיום הלאומי שלנו כמדינה נאורה האחראית לבריאותם, ביטחונם ורווחתם של כל אזרחיה. אני יודע שאיחול (שמשמעותו הפוכה, לחיוב) או קללה הם נשק האין-ברירה העלוב של החלשים, העניים, המוכים והנבערים-מדעת. אני גם משוכנע שנשק זה חסר-תועלת לחלוטין, מה גם שה"ה שרון, נתניהו ונווה, ובוודאי גם אדון שטראוס ורבים אחרים, כבר מיהרו להבטיח לעצמם את ימי זקנתם.
נדמה לי, שנתניהו אנד קומפני גילו את הסוד: אפשר לעשות מה שרוצים לנזקקים חסרי היכולת והסיעודיים - עניים, מובטלים, חד-הוריות, הומלסים, נשים מוכות, נכים, גריאטרים: לקחת מהם עוד ועוד, להקשות עליהם בגזירות ומכות את חייהם הקשים ממילא. כמו בסיפור על האיכר שביקש להרגיל את סוסו שלא לאכול וכל יום גרע ממנת הסובין שלו, עד שהסוס התרגל ומת. אולי הוא משוכנע שנאורותה של מדינת ישראל המתקדמת, הפוסט-סעדית, תוכר בעולם כשיימוגו ממנה לחלוטין סממני המצוקה הסוציו-אקונומית הארורה.
לא עוד חולים כרוניים המתחננים להרחבת סל הבריאות, לא יהיו מובטלים המחפשים עבודה ולא נתמכי ביטוח לאומי, ייעלמו פער השיא העולמי בין עשירים ועניים והרף הנמוך של הישגי הלימוד - ויעבור מן העולם דור הישישים חדלי הפירעון, שלא מסוגלים יותר להקריב ולתת למען המדינה שהקימו. כך נחזור לשנים היפות של טרום שר הבריאות המנוח שוסטק, זה שגילה שלמדינה צעירה יש פתאום כל כך הרבה זקנים.
ובמצבנו הנוכחי, בחרדת הקיום האקוטית של כולנו, אף אחד כבר לא קם ולא מתקומם למען האחר, שמצוקתו מביאה אותו אל האין-מוצא. אף אחד לא עושה יותר מאשר תשלום מס- שפתיים, או אמירות בנוסח "תשמע, ביבי חותך בבשר החי כדי להבריא את הכלכלה. אין ברירה". אין ברירה? הרי נתניהו חותך בבשר החי (וזורק אגב כך זקנים חסרי כל, תשושי דעת וגוף, לרחוב או למשפחותיהם הכורעות תחת הנטל), לא כדי להבריא כלכלה וחברה במצוקה איומה, אלא כדי לחזק כלכלה רמאית, שנועדה להמשיך ולממן מלחמת דמים נצחית, התנחלות וכיבוש ומתן הטבות למועדפים, בהתאם לאג'נדה האישית והאידיאולוגית שלו.
אין ברירה, משום שאלה שמתנגדים יכולים רק למחות - ומחאה, בערכים של ישראל, תחילת חורף 2003, היא עניין רפה. הרי אנחנו חיים באינפלציה של מחאות. למי אכפת? מחאה פועלת רק כשפעילים של הליכוד מוחים על הכוונה לאחד רשויות ולצמצם הוצאות של עשרות מיליונים. אז נכנע ביבי במהירות
אז מה נשאר לנו? רק לאחל לאלה הראויים לכך את מלוא הסבל, הגועל והייסורים שבזקנה רעה. שתבייש זקנתם את בחרותם ושתהיה רעה אליהם, כמו שהם רעים אליה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
