טיפשות וזדון בז'נווה
מסמך ז'נווה, הנגוע בטיפשות וזדון, מוביל בבירור לאובדנה של ישראל כמדינה יהודית בתוך דור אחד, וטומן בחובו את זרעי המלחמה הנוראה הבאה
העצוב ביותר בפארסת ז'נווה הוא הטיפשות של הישראלים. הפלסטינים פשוט יותר חכמים, והם ניצלו היטב את הלהיטות הנואלת של יוסי ביילין וחבריו. לו יכולתי להחליף את הנציגים – לשלוח בשם ישראל את הכבוד העצמי, את העקרונות, ואת חוכמת המו"מ של הפלסטינים – הייתי עושה זאת בהנאה. זה נכון גם להסכם אוסלו האומלל (מבחינתנו).
הפלסטינים לא ויתרו על "זכות השיבה", ולא על מימושה – הם "הסתפקו" בהחלטה של האו"ם, שמעניקה לפליטים את הזכות לבחור בין שיבה לבין פיצויים. מעולם לא הסכימה ישראל להחלטה זו, מפני שפירושה העקרוני הוא חיסול המדינה מבפנים. ביילין, בורג, שחק ומצנע, בגיבוי "הגאונות" של הסופרים עוז, גרוסמן ויהושע, חשבו וגם הצהירו שדי בכך שלישראל תהיה זכות וטו על כניסת הפליטים, ולא הבינו שהעיקר הוא העיקרון: קבלת זכות השיבה על-ידי ישראלים שבאופוזיציה, כמנוף לחץ על הציבור ועל הממשלה, באמצעות ההסכמה העקרונית להחלטה של האו"ם. כשהם מודיעים לציבור הישראלי שהצד הפלסטיני ויתר על זכות השיבה, הם טיפשים גמורים או משקרים.
ההסכם חולק לכולם, וכל אחד יכול לקרוא ולראות, שהישראלים ויתרו והסכימו לקבל את זכות השיבה עטופה בדגל האו"ם (ליתר תוקף), הרי ברור כשמש שהם פשוט טיפשים. הפלסטינים, לעומת זאת, אינם מוותרים על עקרונותיהם גם כאשר הם במצב קשה - מלחמתם נגדנו נכשלה, רבבות מהם נטשו, הציבור שלהם במצב נורא (אצלנו יש מיתון, אבטלה, וירידה ברמת החיים – אצלם יש התרסקות).
גם "זכות הוטו" שלנו נגד כניסת פליטים היא שקר או רמייה עצמית. לפי ההסכם הזה, ישראל תהיה חייבת לקלוט את המספר הממוצע של פליטים שיקלטו מדינות אחרות (הערכה שמרנית מדברת על כ-200 אלף פליטים), שיעלו באופן דרמטי את אחוז הפלסטינים בתוך ישראל, עד כדי מדינה דו-לאומית בתוך כ-15 שנה.
מסמך ז'נווה מוביל בבירור לאובדנה של ישראל כמדינה יהודית בתוך דור אחד, אף על פי שהפלסטינים הסכימו לעיקרון של "מדינה יהודית". הם חכמים יותר, והם הבינו היטב שאם הסכם זה יתממש, הוויתור שלהם יהיה זמני בהחלט.
העיקר שיהיה פחות
חמורה לא פחות היא כניעת הישראלים בשאלת הריבונות על הר הבית. מנקודת השקפתם של ביילין וחבריו, אולי אין משמעות רבה למקום, וגם את זה ניצלו הפלסטינים היטב. אבל החמור מכל בעניין זה הוא שהפלסטינים משיגים בזה ניצחון היסטורי במלחמה שהם הכריזו עלינו לפני כשלוש שנים.
לפני מלחמת הטרור הנוראה, סירב אהוד ברק לתת להם ריבונות על "חראם א-שריף", ואף התיר לשרון לבקר שם. הם פתחו באינתיפאדה, ואם הם ישיגו, חס ושלום, באמצעות הטרור את מה שברק סירב לתת – הם יוכלו לספר לילדיהם ולנכדיהם כיצד ניצחו את ישראל. "השאהידים" יהפכו לגיבורים היסטורים באמת. כל קורבן ייחשב מוצדק. כל ההרוגים שלנו, חללי הטרור, ייחשבו רטרואקטיבית ל"מחיר מוצדק" כדי לשבור את הגאווה העיקשת של ישראל. הטרור האכזרי יקבל את הלגיטימציה ההיסטורית מידי חבורת ישראלים עצבנית, יהירה ונואלת. וזה יבטיח – ללא ספק – את המלחמה הבאה.
אלה שבישלו את אוסלו, הובילו אותנו למלחמה הנוכחית, מפני שזלזלו באופן שבו טמנו הפלסטינים את זרעיה בתוך ההסכם. עכשיו מתבשלת המלחמה העתידית, איומה עוד יותר. כלום לא למדו, הכל הם יודעים, ואינם מעלים על דעתם שבני שיחם זורעים את זרעי המלחמה בתוך סעיפי "הסכמי השלום".
הסכלות הנוראה ביותר היא המחשבה, שהפלסטינים "זקוקים" לאיזשהו "הישג" שיוכלו להציג לבני עמם כדי שיסכימו להפסיק את המלחמה. מחשבה זו נולדה בסכסוכי העבודה. ואכן, בכל שביתה שמסתיימת בהלך רוח כזה טמון לבטח זרע השביתה הבאה. כשאפשר להציג הישג, משתכנעים שיש צידוק למאבק ולשביתה. אלא, שבמו"מ המדיני, המחיר הוא בדם.
אם אנחנו רוצים שלום לאורך זמן, עלינו להתעקש שהפלסטינים יקבלו פחות ממה שהבטיח להם אהוד ברק. קצת פחות או הרבה פחות – לא חשוב. העיקר שיהיה פחות בתודעתם שלהם. רק אז יש סיכוי שהם יפנימו את המסקנה הנחרצת: "לא עוד מלחמה". רק אז יש סיכוי לשלום של ממש. כל מי שרוצה בשלום, חייב להתנגד בכל כוחו ל"הסכם" ז'נווה.
לביילין לא יכאב
עד כאן "מצעד האיוולת", הצאצאית העקיפה של מינכן 1938. ומהו הזדון ? הזדון הוא החוצפה הסוציאליסטית לנהל את המדינה באופן לא דמוקרטי, בתמיכה גלויה של ממשלות אירופיות וגופים חיצוניים (ואולי גם במימון אירופי?), לגייס לחץ בינלאומי על ממשלת ישראל החוקית הדמוקרטית, כדי להכין את הקרקע להפיכה בנוסח גרוזיה, ולחדש את ההגמוניה הישנה תוך איום על הציבור הישראלי, שאם לא יתן את ידו לכך, המלחמה תימשך.
זוהי חוצפה, פעולה אנטי-דמוקרטית ובלתי לגיטימית, שעלולה אף להוביל למלחמת אזרחים. צאו ובדקו בהסכם ז'נווה, איזו קבוצה לא משלמת שום מחיר, ומי אמור לשלם את המחיר. ברור, ש"המתנחלים השנואים" ישלמו את מלוא המחיר על "פשעיהם", כולל על פליטי 1948. יוסי ביילין משלם בנכסיהם של המתנחלים ובמפעל חייהם.
אפילו הפלסטינים מוותרים במשהו, אף כי הכל זמני. רק ביילין וחבריו, הצודקים תמיד והיודעים הכל, לא משלמים שום מחיר, לא כואב ולא פעוט. שלא יספרו לנו שהר הבית משמעותי עבורם.
קשה לסלוח על הטיפשות – אי אפשר לסלוח על הזדון.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
