זהירות, אהבה!

הערב, את אומרת לעצמך, זה יקרה. את תתיישבי לך ליד המחשב, תבחרי באתר צ'ט איכותי, זה שהחברות המליצו עליו בעיניים בורקות, ואחרי חצי שעה של נפנוף טרדנים הוא יגיע, אביר המקלדת שלך. אתם תשוחחו כל הלילה. עם אור ראשון תדעי שאת מאוהבת. מחר כבר תיפגשו.

שבויה באשליות

ובכן, אם זה מה שאת אומרת לעצמך, קרוב לוודאי ששום דבר לא יקרה, כי את עדיין שבויה באשליות רומנטיות על אודות הצ'ט. הבה נפרק אותן, ברשותך, אחת לאחת. בצ'ט לא פוגשים אנשים מקסימים. פוגשים מלים מקסימות. את יושבת לבדך ליד המחשב, ונדמה לך שהשורות ההולכות ומתרבות על הצג שלך הן אדם.

למעשה, כמות המידע שתוכלי לצבור על אודות האדם הזה למקרא מילותיו היא מינימלית, גם אם הוא שולח תמונה וגם אם נניח שהתמונה היא באמת של פרצופו-שלו. בסוף הלילה תדעי עליו פחות מכפי שתדעי על זר שפגשת בישיבת-עבודה פונקציונלית לגמרי. בישיבה כזאת, תוכלי לגבש לעצמך דעה משפת הגוף שלו, מההבעות הרגשיות שלו, מהרגלים קטנים ומעצבנים שתבחיני בהם מיד, מדרכי האינטראקציה שלו עם הזולת.

המוח שונא חוסרים

כל זה חסר בצ'ט, אבל המוח האנושי שונא חוסרים. הוא משלים לעצמו פרטים מתוך המעט שיש. וכך, אם מישהו כותב יפה, המוח שלך יטעה אותך לחשוב כי ודאי מדובר באדם מסקרן ומעניין, ואם הוא מתבל את דבריו פה ושם באיזו אמירה על תחושותיו, את כבר שבויה, כי ברור שהוא לא רק אינטליגנטי, אלא גם רגיש נורא, כן וספונטני, וודאי מישהו שאפשר לגלות לו את צפונותייך.

אם זה מה שקורה לך למקרא מילותיו, את לא אשמה. צ'ט הוא תוספת מאוחרת להסדרים החברתיים שלנו, ולא בטוח שאנחנו כבר ערוכים לפענח נכונה את משמעויותיו הרגשיות. כל מי שהיתה שם, יודעת לדווח על ההתרגשות העצומה והלא-צפויה שיכולה לאחוז בך כשאת קוראת שורה המיועדת לך בעודך יושבת לבדך בבית. אבל כדאי לזכור: זו רק שורה.

כולם טייסי קרב

והיא יכולה להיות, כמובן, שורה שקרית. הצ'ט העברי מלא טייסי-קרב-בעיני-עצמם, סוכני מוסד שהשירותים החשאיים טרם שמעו עליהם, מנתחי מוח שלא יודעים לאיית נוירוכירורגיה, ילדים מחוצ'קנים בני 14 בסערת הטסטוסטרון הראשונה של חייהם, ועדה גדולה של מטורפים ששקועים בחיי פנטזיה פרועים בחסות האנונימיות של נשף המסכות הווירטואלי. כדי לא להסתבך, רצוי להסיר את המסכות מוקדם ככל האפשר.

אבל צריך לעשות זאת בזהירות, כמובן. הוא רוצה לעבור לטלפון? טלפני את אליו ודאגי לכך ששיחתך לא תזוהה. הוא לא רוצה לעבור לטלפון? בדקי שוב, בעדינות, אם הוא במקרה נשוי. הוא רוצה להיפגש עכשיו, אפילו שהשעה היא שלוש לפנות בוקר? תגידי לו לא ותגידי גם תודה ולהתראות. אנשים אחראים, אפילו אם הם חשים שמצאו את אהבת חייהם, בהחלט יכולים לחכות לזריחה.

שלא יבוא הביתה

הוא רוצה לבוא אלייך הביתה? בשום אופן לא. אם המשיכה היא אמיתית, גם בית-קפה הומה באמצע היום לא ידכא אותה. גם לא בקשה מנומסת שלך, שיואיל בטובו לשלוח לך תמונה סרוקה של תעודת הזהות שלו לפני שאתם נפגשים. גם לא עוד סיבוב של צ'ט, שרצוי להתעקש עליו, לפני הפגישה: אם את באמת מעניינת אותו, מן הראוי שיתחייב לדייט וירטואלי לפני פגישה ראשונה. אם הוא לא יכול, ייתכן שהוא לא ראוי לך.

ועוד צריך לדעת, כי ייתכן ותחושת האינטימיות שאפפה אותך בצ'ט תחלוף לגמרי כבר בראשית הפגישה. בצ'ט לא רואים טיק עצבני בעין, קמצנות במתן טיפים, חולצה שצווארונה מהוה, נוירוזות מכל הסוגים הידועים למדע, ריחות גוף בעייתיים, להיטות אשמאית גרידא או סתם נעבכיות. ואז תוכלי לסכם לעצמך בעצב, שהוא בכלל לא דומה למה שהיה בצ'ט. האמת כמובן שונה: הוא דומה מאוד לכל מה שלא היה ולא יכול להיות בצ'ט.

הערב זה יקרה?

הערב, את אומרת לעצמך, זה יקרה. ובכן, כדאי שתנמיכי ציפיות. על כל סיפור ורדרד וסוחט דמעות של זרים גמורים שנפגשו בצ'ט והתאהבו והיום הם מגדלים שני ילדים חמודים וברווזה, יש מאות, אם לא אלפים, של סיפורי אכזבה, הטעיה, רמייה וסתם פיקשוש. הסיכויים שתצאי מערב ראשון של צ'ט עם דייט-חייך, קלושים עד אפסיים. בדיוק כמו הסיכוי להתאהב בזר שפגשת ברכבת, רק בלי הרכבת. 

אלפיים וחמש מאות שנה לפני שהמציאו את האינטרנט אמר הפילוסוף היווני אריסטו כי האדם הוא החיה היחידה ביקום שניחנה בכושר לחוות תקווה. שום פיתוח טכנולוגי לא ישנה את זה בעתיד הנראה לעין, ולפיכך גם מחר, אולי מחרתיים, תמצאי את עצמך יושבת מול המחשב שלך ומחכה לאביר המקלדת. מתי הוא יבוא? לא לפני שתדעי להבחין בין התקווה שלך למציאות.