ההובלה עוברת לרחוב

גם מי שחשב, כמוני, שעצם הטקס בז'נווה הוא טעות מבחינתם של יוזמי ההבנות, אינו יכול שלא להודות שיוסי ביילין עשה זאת שוב: הוא העלה בעוצמה נושא לסדר היום, וגרם לפוליטיקאים אחרים, מראש הממשלה ועד האופוזיציה, לשנות את תוכניותיהם. ביילין מודע היטב לכך שבניגוד לו, רוב הפוליטיקאים בונים את סדר היום שלהם מכותרות בעיתון. והכותרות עסוקות בימים האחרונים אך ורק בז'נווה.

אבל שינוי אמיתי בדרך שבה מתנהלת מדינה לעולם אינו מורכב מאקט אחד. ביילין, שהוביל פוליטית את היציאה מלבנון, מכיר היטב את התסריט: כדי שמשהו יקרה, צריך האקט הפוליטי והתקשורתי להתחבר לאירועים אמיתיים, ולהתבטא במחאה ציבורית. מה שהוציא את צה"ל מלבנון היו האירועים בשטח, ובראש וראשונה אסון המסוקים ופעולת השייטת הכושלת באנצריה. יוזמת ביילין, ארבע אמהות והמחאה תרמו לשינוי האווירה בציבור, ואהוד ברק זיהה את כל אלה קודם שנתן את הבטחת הבחירות שלו לנסיגה, ואחר כך מימש אותה כשנבחר.

האירועים הולכים ומתחרשים לנגד עינינו. בניגוד למה שחשבו הפלסטינים, השינוי בדעת הקהל הישראלית לא בא מקריסה תחת לחץ הטרור, אלא להיפך: טבח של אזרחים רק חיזק וחישק את רתיעתם של הישראלים מהתקדמות מדינית. דווקא הרגיעה בטרור, מכוונת או לא, יחד עם תחושת חוסר התוחלת מקפיאתה של ממשלת שרון על השמרים, החלו את התסיסה בתוך ישראל – במידה שהיא קיימת.

במובן הזה, ייבחן היום שאחרי ז'נווה במה שיפגין הציבור. ראש הממשלה עשה לכמה ימים את הקולות המוכרים של "ויתורים כואבים", ושב לנמנם על יצוע ההימנעות ממעשה. ביילין ניער עד עכשיו בעיקר את השמאל, שמרגיש שיש פתאום אנטי-תיזה של ממש, אותה יוכל להציג מול הקפאון של הממשלה. הוא הפך על פיה את תיזת ה"אין עם מי לדבר" של ברק, שהיא האחראית העיקרית לקריסת השמאל בשלוש השנים האחרונות. אבל איזו עוצמה יתפוס השינוי הזה, זה כבר תלוי ברחוב.

שרון ירגיש צורך למהלך אמיתי רק אם תהיה באוויר תחושה של איום פוליטי. שינוי תרגיש חובה לתת לבוחריה, שרבים מהם יוניים בהשקפתם, משהו יותר מתכנית מדינית מגוחכת וקיטורים של לפיד בישיבת הממשלה, רק אם תרחף מעליה סכנה שהבוחרים יחזרו לעבודה ולמרצ. אם זה יקרה, תיזכר יוזמת ז'נווה כנפץ שהחל את התהליך. אם לא, היא תהיה עוד תרגיל ריק של תעשיית השלום.