שתף קטע נבחר

השחר העולה או השחר היורד

התנועה הפוליטית החדשה של יוסי ביילין, שחר, לא תתרומם עד עד שמנהיגיה יפגינו להט ואמונה. בינתיים בקמפיין שלה אין טיפה של כוח, שלא לדבר על עוצמה סוחפת. אין שם חזון ואין שם תקווה

ביום שלישי השבוע תתכנס הוועידה הראשונה של "שחר", התנועה הפוליטית החדשה של יוסי ביילין. נישא על גלי ההד התקשורתי והציבורי של הסכם ג'נבה, ביילין מנסה את כוחו בתרגום התמיכה הבינלאומית לעוצמה פוליטית מקומית.

 

"שחר" זה ראשי תיבות של שלום, חינוך ורווחה. על פי האמור באתר האינטרנט של התנועה (www.shahar-movement.co.il) התנועה שמה לעצמה למטרה לאחד את מחנה השלום והצדק החברתי בישראל והיא רואה את עצמה כ-"פיגום" (כך זה מוגדר במקור) למפלגה סוציאל-דמוקרטית ישראלית שתקום בשיתוף פעולה עם מר"צ ועם תנועות נוספות.

 

בימים אלה מתפרסמות בעיתונים המודעות הראשונות אשר מזמינות את הציבור לבוא אל הוועידה, וניתן לראות בהן את תחילת הקמפיין של שחר. "יש לנו כוח" זועקות הכותרות. ואני שואל - האמנם? עכשיו, כאשר הדרך שבה בוחרת שחר להציג את עמה לציבור הישראלי מתחילה להתבהר, אני רוצה להסתכן בהערכה מוקדמת אם זו התקווה שחיכינו לה. מנקודת מבט שיווקית, האם תוכל שחר לצמוח לתנועה גדולה ולהיות אלטרנטיבה משכנעת בהתמודדות על השילטון בישראל בבחירות הבאות?

 

ישות שבדרך

 

ההגדרה העצמית של שחר כפיגום, נועדה להשאיר את הכל פתוח לפי שעה. יפה, דמוקרטי, מכבד את הזולת ורגיש. ביילין רוצה שהמפלגה העתידה לקום תהיה יצירה משותפת של כל השותפות שיצטרפו למהלך. כלומר, שחר היא לא ישות מוגמרת, היא ישות שבדרך.

 

סגנון המנהיגות של ביילין הוא ההיפך מהצגה נחרצת של דרך והזמנה של המאמינים להצטרף (ברוח "מי לה' – אלי!"). השותפות הפוטנציאליות של ביילין ודאי יעריכו את גישתו. האם יש כאן מנהיגות? השאלה נשארת פתוחה. הרצון הכן של ביילין לכונן מפלגה דמוקרטית אמיתית הוא נדיר במקומותינו, וראוי לכל שבח. השאלה היא האם הוא יעמוד במבחן הכוחני של הפוליטיקה? ימים יגידו.

 

ביילין מקווה, מן הסתם, שהיוזמה שלו והתרומה האישית הגדולה שלו למחנה השלום, לחיות התקווה לשלום ולעיצוב חזון השלום – כל אלה יהפכו אותו למנהיג הטבעי של המפלגה המאוחדת. אבל ביילין צריך לדעת מנסיון אישי כואב, שקיים ספק גדול אם גישה נאיבית זו תעמוד במבחן כללי המשחק הפוליטיים.

 

וזה לא רק מפני שהחיות הפוליטיות מזהות בהתנהגות כמו של ביילין חולשה. זה גם בגלל שמפלגות זקוקות למישהו שינווט. מרכיב חיוני למנהיגות, הוא העוצמה שהמנהיג מפגין שנובעת משיכנוע פנימי עמוק, מנחישות. האנרגיה הזו גורמת לאחרים להתקבץ סביבו. הכותרות של שחר אומרות "יש לנו כוח" אבל התנהגותו של מנהיג התנועה, אף שהיא מבטאת גישה דמוקרטית אמיתית, משדרת חולשה, אפילו הימנעות מאחיזה איתנה בהגה.

 

יותר פרופסור, פחות מנהיג

 

בכל המהלכים סביב להסכם ג'נבה התנהג ביילין כמו פרופסור למדע המדינה יותר מאשר כמנהיג (הציצו ב-"הטעויות השיווקיות של השמאל" שהתפרסמה במדור זה). ביילין השתדל לגרום לזה להיראות כמו הסכם מדיני לכל דבר. אפילו השם שנבחר נשמע כמו שמות של הסכמים הסטוריים בין מדינות. אבל אי אפשר להטעות את הציבור בדרך זו.

 

הסכם שהושג ונחתם על ידי לא-מייצגים, אינו יכול להיות הסכם. היעדר ההידברות עם הציבור, הכישלון בגיוס תמיכה להסכם, הפכו אותו לתרגיל אקדמי. אפילו המהלך של הפצת נוסח ההסכם לכל בית בישראל תחת מסר של "תשפטו בעצמכם" הוא למעשה בריחה מדיאלוג. מי יכול ורוצה לקרוא נוסח משפטי ארוך? לטוב ולרע, מנהיג הוא אדם שהציבור סומך עליו לחתום על הסכם שהציבור לא קרא ולא התעמק בפרטיו.

 

אותה רוח ניכרת גם בקמפיין של שחר. השם "שחר" אמור לבטא מחר חדש, התחלה ואופטימיות. אבל השם "שחר" הוא מעט ארכאי, הוא בשפה גבוהה, רחוקה ומנוכרת. עיצוב הלוגו של התנועה בצבעי כחול וכתום הוא שמרני, כמעט ממלכתי. כמו בפרשת הסכם ג'נבה, גם בעיצוב השפה המילולית והחזותית של שחר, מתבטאת תשוקה נואשת לממלכתיות, להכרה.

 

אני יכול לדמיין ישיבות שבהן אנשים רציניים אומרים משפטים כמו: "אנחנו צריכים להישמע ממלכתיים כדי שיתייחסו אלינו ככאלה". אבל זו ראיה שיטחית ולא אמיתית. תנועה לא מקבלת לגיטימציה ציבורית מהפגנת התנהגות של תנועה שכבר יש לה לגיטימציה כזו. הליכוד בדרכו אל השלטון היה אופוזיציה לוחמת, לא תנועה ממלכתית. הדרך של שחר היא היום דרך מהפכנית, סותרת את תפיסת הרוב. זה הזמן להיאבק על עיצוב התפיסות של הציבור, להציע ראיה אחרת, לשכנע – לא לשחק אותה מכובד. זה הזמן להיות חתרני, מתווכח, להפגין להט ואמונה.

 

המסר המרכזי בקמפיין של שחר: "יש לנו כוח לחזור לעצמנו, לצאת מהמצב, לישראל מנצחת" נראה לא אמין עד כדי עגמומיות בעיצוב היבשושי, המנומנם, של המודעות. אין בקמפיין הזה טיפה של כוח, שלא לדבר על עוצמה סוחפת. אין שם חזון ואין שם תקווה.

 

כנראה טוב ששחר היא לא יותר מאשר "פיגום". הפגמים המהותיים האלה לא יאפשרו לכבוש את החלק המרכזי, הלא מסווג מלכתחילה, של הציבור. החלק שמכריע מערכות בחירות. לא נותר לנו אלא לצפות להסרת הפיגום ולגילוי הבניין עצמו.

 

ד"ר דן הרמן הוא מנכ"ל חברת הייעוץ What's Next? ושותף במשרד הפרסום אליקים-רגב. 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים