ביקורת: "אהבה קשה" בתיאטרון חיפה

'אהבה קשה', המחזה החדש של מוטי לרנר, מנסה להציג את השסע בין חילונים לחרדים באמצעות סיפור אהבה בין צבי, סופר חילוני מצליח שגדל בשכונה חרדית והתפקר, לחנה, אשת רב, שפעם היתה אשתו. הם נפגשים 20 שנה אחרי שנפרדו, כשברקע מופיע סיפור אהבה שנרקם בין בנו לבתה.

המחזה בנוי משתי מערכות סימטריות, כשכל מערכה נחלקת למספר תמונות קצרות המייצרות סוג של קיטוע מלאכותי. זה מעביר את תשומת הלב מהדינמיקה האנושית המתפתחת לקונפליקט הנפער בשל הבדלי תפיסות העולם. נראה שלרנר מנסה לטעון בסיום שהחילוני הוא לא פחות מסתגר וחסר סובלנות מהחרדי, כי גם כשחנה מוצאת פתרונות הלכתיים יצירתיים, כדי שיוכלו לחזור ולחיות ביחד, צבי נתקע בדרישה האולטימטיבית שהיא לא יכולה להיענות לה – שתוותר על אלוהים.

אך אם לרנר נוטה להפוך את הדרמה האנושית לבסיס להצגת קונפליקט אידיאולוגי, הרי שהבימוי של עמית גזית משתדל להתמקד ביחסים ולבנות מרקם אנושי משכנע. נעמה שפירא מעבירה היטב את המורכבות של חנה, הנאבקת בין אמונתה העמוקה לתשוקת הגוף והנפש, אך דורון תבורי נראה מאולץ ולא משכנע, כי הוא לא מצליח להקרין את התשוקה העזה ואת הקונפליקט הפנימי העמוק של צבי. הדמות שלו נותרת חד-ממדית ולא מעניינת.

התוצאה היא דרמה מעוצבת ומחושבת, שפונה בעיקר לשכל ולוויכוח ערכי בין שתי תפיסות עולם, אך אינה מצליחה לחדור לממד הרגשי העמוק ולכן גם אינה משכנעת בטרגדיה האנושית שהיא מציגה.