אבא יש רק אחד
בלזאק השאיר את חותמו על כל-כך הרבה רומנים שנכתבו אחריו, עד כי לפעמים שוכחים שהוא הראשון שהתחיל הכל. אריאנה מלמד על "שייקספיר של הרומן המודרני"
יותר מ-90 ספרים, 2,472 דמויות ועוד כמה מאות דמויות שאין להן שמות. 14 שעות עבודה ביום ליד שולחן הכתיבה כשהוא לבוש בחלוק-בית לבן ונזירי, אינספור כוסות קפה, אימה מתמדת מפני נקישות הנושים על הדלת, תאווה גרגנטואנית לתיאור עולם ומלואו: כזה היה אונורה באלסה, בנו של איכר שטיפס בסולם החברתי בימיו של נפוליאון ונישא לאישה שמעמדה החברתי היה גבוה משלו באורח שערורייתי. אם אנחנו מכירים אותו בשם אונורה דה בלזאק, זה מפני שאימץ לעצמו גינוני אצולה, שם חדש ותואר לא-קיים כדי שיוכל לשאת חן בטרקלינים הספרותיים של פאריז.
לא מפתיע, איפוא, שתמיד שמר פינה חמה בלב לגיבוריו שהגיעו מן הכפר וניסו לפלס את דרכיהם בין המהמורות שהציבו חיי העיר הגדולה. לא מפתיע שהוא-עצמו יכול היה להתבונן בחיי העיר ובמשוגותיה בקפדנות שכזו, שיצרה כמה מפסגות הראיליזם של המאה ה-19. בלזאק היה, במילה אחת שלצערי אין לה תרגום נאה לעברית – אאוטסיידר. ייתכן שזה הנכס הגדול ביותר שלו כסופר – מלבד הכשרון. יש שרואים בו "שייקספיר של הרומן המודרני". מכל מקום, גם אם איכות הכתיבה של 90 הספרים ודאי אינה זהה, אפשר בהחלט להסכים כי "אז'ני גרנדה", "אבא גוריו", "הדודן פונס" והסיפורים הקצרים-הארוכים מצויים גבוה-גבוה בפסגות ההשגים הספרותיים של תקופתו – וששיני הזמן לא יכלו אפילו לשפתו (הוא היה אמן גדול של דיאלוגים) וודאי לא לעומק הראיה שלו.
האיש שהרחיב
הוא עצמו אמר, "אני לא מעמיק, אני מרחיב", ואולי התכוון בכך לאחד המוטיבים החוזרים ביצירה שלו: בלזק פשוט אהב לתאר בדייקנות של מצלמה תיעודית, כמוה לא היתה קיימת בזמנו, והוא ידע לעשות זאת מתוך מעורבות ומחויבות חברתית עמוקה. הוא לא היה הסופר הראשון שנטל על עצמו פרוייקט של מחוייבות כזאת, אבל האיכות של יצירתו השאירה אחריה צל כה גדול, עד כי כל היוצרים הריאליסטים שקמו בעקבותיו היו צריכים להכריע, עוד לפני שהחלו להסיע קולמוס על נייר, אם הם מתעתדים ליצור מתוך ביקורת חברתית מתמדת על העולם שלהם, או שהם בוחרים בהתחפרות באסתטיזציה של חיי הרגש בלבד.
בלזאק נולד ב-1799 והגם שהוריו שאפו להעניק לו חינוך טוב, לא ציפו ממנו לגדולות. כשהיה בן 17 הסתיים חינוכו הפורמאלי והוא התיישב במשרד עורכי-דין כלבלר, שם ישב שלוש שנים. בין העתקה של חוזה ארכני אחד למשנהו היו לו חלומות על קריירה ספרותית, תחילה כמחזאי. מה לעשות שכל המחזות ההיסטוריים-טרגיים שכתב נחלו כשלון חרוץ וחלקם אפילו לא הגיעו אל הבמה: מי שאיתרע מזלו לקרוא את "קרומוול" יודה לאלת-הגורל על כך שלפחות התנסה בדיאלוגים.
בשנות העשרים של המאה ה-10 אפשר למצוא אותו מייצר רומנים בכל ז'אנר ידוע לאדם, כאלה שמלאים בחיבוטי נפש פילוסופים בצד יצירות קומיות, רומנים גותיים בצד סיפורי אהבה מהבילים. האם באמת היה המבקר הטוב ביותר של יצירתו, ומשום כך ידע שהיא ראויה להופיע רק תחת שמות בדויים? שכן, רק ב-1829 אפשר למצוא רומן ראשון בשם החדש שאימץ לעצמו: עד אז ניסה גם להיות מו"ל ובעליו של בית-דפוס, וניצל לראשונה מחייו מפשיטת רגל מכאיבה. בימים ההם, פושטי רגל עדיין נשלחו לבתי הסוהר. קרקוש מפתחותיו של הסוהר, מאז ועד ימיו האחרונים, תמיד היה קרוב מאד לשולחן הכתיבה של בלזאק.
Les Chouans, הרמן הראשון שבו יצא מן הארון הספרותי, עסק באיכרים הברטוניים (הם כונו שואן, ומכאן שם הספר) שנטלו חלק במרד המלוכנים בצרפת ב-1799, המרד הרציני האחרון נגד השגיה של המהפכה הצרפתית. הגם שבלזאק מוערך כיום כ"סופר חברתי" ממדרגה ראשונה, צריך לציין בצער כי זה הספר היחיד בו הוא מביע אמפתיה בלתי מסוייגת למי שקמים לערער את סדרי המשטר מיסודם. בלזק מעולם לא היה מהפכן חברתי. הוא אמנם חשף בהתמדה מעוררת הערכה את כל הצביעות, הניכור, האומללות, אי-הצדק המובנה בתוך המערכות בהם פעלו גיבוריו: הוא רק לא חשב שמתפקידו של הסופר להציע תיקון דידקטי לעולם.
האיש שראה (הכל)
שנות השלושים של המאה ה-19 היו הפוריות ביותר שלו, וגם המסובכות ביותר מבחינה אישית. מו"לים צבאו על חדר העבודה שלו עם מקדמות שמנות, והוא בזבז את כולן לפני שכתב מילה אחת. כשהיצירה כבר הגיעה לבית הדפוס, היא עלתה לו בדמים מרובים, שכן בלזאק תיקן, שיפץ, הרחיב ושכתב עד הרגע האחרון, ותמיד על חשבונו. ההיסטוריה יודעת לספר כי ב-1832, אחרי סדרה ארוכה של פרשות אהבים עם נשות חברה מבוגרות ממנו, התאהב ברוזנת הפולניה אוולין האנסקה שהיתה, למרבה הצער, נשואה. היא כתבה לו בהערצה אחרי שקראה כמה מסיפוריו, הם נפגשו בשוויץ, התשוקה בערה – והם סיכמו שיחכו למות בעלה כדי להינשא. "מכתבים לזרה", שהופיעו רק אחרי מותו של בלזק, הם שני הקבצים הכי אוטוביוגרפיים שכתב מימיו, וגם תיעוד מרשים ונוגע ללב של אהבה עקשנית וחסרת מנוחה.
האהבה, כך אומרים, היתה הדחף המרכזי שלו להוציא את עצמו מחובות ולהפוך לבעל ראוי לרוזנת הנסקה. הדברים לא התרחשו כפי שהתכוון. במקום זה הבין ב-1832 כי יש קווים משותפים לכמה וכמה מן הרומנים שלו, וכי פרוייקט חייו הוא בעצם יצירה של "הקומדיה האנושית", הדהוד לקומדיה האלוהית של דאנטה. במשך שלוש השנים הבאות, תחת התובנה הזו, כתב 20 ספרים. כן, עשרים. ביניהם כמה מן הטובים ביותר שכתב מעולם. "רופא כפרי", "אז'ני גרנדה", "אבא גוריו", "אשליות אבודות", "עור החמור", "סרפיטה" – כולם נולדו מכוח תנופת היצירה הזאת.
ובכולם, וגם באחרים שנכתבו לפני ואחרי, אפשר למצוא כמה קוים שהיו לחלוטין מיוחדים לבלזאק.
כדי לזכור שבימיו, אמנות התיאור הריאליסטי לא היתה מפותחת כבימינו, והקורא הממוצע שלו לא הכיר את נבכיהם של כמה וכמה עולמות מתוך בהייה במסך מרצד. בלזאק פתח דלת גדולה לעולמות כאלה: הוא הקפיד על תיאור תלת-מימדי, ארכני אך מלא חיות, של הרקע בו פעלו הדמויות שלו. בין אם הגיעו מעולם הדפוס או היו אספני אמנות אובססיביים, בין אם היו נערות צעירות שמרדו בהוריהן הכפריים או חדשים זה מקרוב באו – כמו רסטיניאק, האהוב שבגיבוריו – בלזאק בנה לכל אחד מהם עולם גדוש בפרטים ומשכנע מאד. דבר לא נעלם ממנו: אינטריגות של סלונים ספרותיים, נכלולים בעולם הבנקאות, סקנדלים פוליטיים, נהגי החיזור של נשות החברה: הכל היה מדוייק מאד, עד לכתמים במגיני-הידיים של לבלרים במשרדיהם החשוכים של עורכי דין, כמובן.
כפייתי וטוב לו
שני המוטיבים הבולטים ביותר ביצירה שלו הם עיסוק מתמיד במלודרמה של המוביליות העילית - ובאובססיה. את שניהם הכיר על גופו ומתוך תולדות חייו. בלזאק רצה להאמין כי תשועתם של גיבוריו תבוא להם ממניפולציה נכונה של נימוסי החברה הפריזאית ומן היכולת לטפס מעלה בסולם החברתי מכוח התבונה, התעוזה והחיוניות שלהם עצמם. עם זאת, הוא הכיר היטב את הדרך הזאת, על נפתוליה ותעתועיה, ולא אחת החזיר את גיבוריו לעוד פיתול בדרך: הוא גם יצר לעצמו מחסן של גיבורים ששבים וצצים ביצירות שונות ומדגימים עד כמה הדרך למעלה היא סיזיפית.
האובססיה היא אחת הסכנות האורבות למטפס החברתי, זאת ידע היטב. אבל לא רק לו: אולי האובססיה שהופכת למונומאניה היא בכלל תכונה אנושית בסיסית של גיבורים טרגיים? השוו, למשל, את "הדודן פונס" ל"אבא גוריו", ותראו ששניהם נוצקו מאותה תבנית עצמה. בנותיו של גוריו הן אולי מנוולות גמורות, אבל האב שלא ידע לתת להן מנוח, בשמה של אמונה שלא היתה שלהן, בהחלט לא הקנה להן כלים להשיב לו אהבה: ובכך דמותו של גוריו הופכת למורכבת אפילו מזו של המלך ליר, הפרוטוטיפ של בלזאק בעת הכתיבה.
יש עוד מוכי אובססיה ביצירות שלו: נשים נוקמות, אנשים שבצע הכסף מעבירם על דעתם, מדענים פנאטים – ופושעים מצטיינים. מי שרוצה לראות בבלזאק מהפכן, יגיע במוקדם או במאוחר לדמות המופת של ווטרן ואולי גם יטען כי אהדתו הבלתי מסוייגת של בלזאק למוח קרימינלי היא עדות לכך שהסופר מערער על הסדר החברתי. ובכן, לא בדיוק: הוא רק היה אחד הסופרים הראשונים שהרשה לעצמו ליצור דמות כה מרהיבה של נוכל וגם לאהוב אותה, מבלי לצקצק בלשונו ולהתפרש כיוצר קונסרבטיבי שאמון על שמירת המוסר המקובל.
הרוזן ונצלאס האנסקי, בעלה של אהובתו, החזיר את נשמתו לבורא ב-1842. אלא שעדיין אי אפשר היה להינשא. איומי הנושים עדיין היו ממשיים מאד, והאהובה התרכזה במה שיאה למעמדה ופחות באושרו של האהוב. שש השנים הבאות מוצאות את בלזאק עמל יותר מתמיד, בבריאות הולכת ורופפת. עם זאת, מדובר שוב בתקופה פוריה. "הדודנית בט" ו"הדודן פונס" נולדו בה, וגם "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת". באביב 1847 נטל סוף סוף חופשה ונסע לפולין, לאחוזתה של אהובתו. בהפסקות קצרות, שהה שם עד 1850. היא הסכימה להינשא לו רק כשהיה ברור כי נותרו לו חודשים ספורים לחיות. הם שבו לפאריז אחרי הטקס. הוא כבר לא כתב, וכמעט שלא נכנס לחדר העבודה. הוא מת ב-18 באוגוסט, שבע תהילה ופחות או יותר חסר פרוטה משלו.
והנה עוד הישג של בלזאק, שלפעמים שוכחים אותו כיוון ש"שייקספיר של הרומן" השאיר את חותמו על מאות רומנים שנוצרו אחריו, עד כי אנו מתקשים לפעמים לראות מי היה האב-המחולל. בלזאק יצר תבנית חדשה לרומן המודרני. מימיו ואילך, אבל בשום אופן לא לפני כן, ברור לנו כי הרומן הוא סדרה של יחסי סיבה-תוצאה המתנהלים באופן לוגי וללא התערבות שמימית, ומדווחים לנו מפיו של מספר יודע-כל. הגיבורים אינם חיים בחלל ריק, אלא מאופיינים ביחסי הזיקה החברתיים שלהם. בזיקה הזאת לעולם יהיה קונפליקט בין היחיד לסביבתו. ובחיים כמו בספרות, לרוב היחיד לא מנצח.
לפנייה לכתב/ת 
בלזאק. לא ציפו ממנו לגדולות
מומלצים
