ככה ייעשה לאיש

יש רגעים בהיסטוריה שבהם נדמה שהטוב ניצח את הרע.

כך חשו הקצינים הסובייטים שגילו את גופתו השרופה של היטלר בחצר הקאנצלריי בברלין; כך חשו הצרפתים שגררו את גופתו של לואי ה-16 ברחובות פריז; כך חשו הישראלים שחטפו את אייכמן והביאו אותו למשפט בישראל. כך חשים היום האמריקנים, וחש רוב העולם החופשי. סדאם היה רחוק מהליגה של היטלר או של אייכמן, אבל הוא הרוויח ביושר את המוניטין שלו כרשע אזורי, מפר כרוני של כללי משחק בינלאומיים, רוצח סיטוני של בני עמו ושל בני משפחתו, תומך גלוי בטרור, והיחיד שהפציץ את אויביו בגז, שנים לאחר שהעולם ויתר על האופציה הנוראה הזו.

המעצר היה כרוך בהשפלה כבדה. לא בגלל הבדיקה המדוקדקת בשיניו ובשיערו של העצור – הבדיקה הייתה הכרחית כדי לוודא שהוא אינו מחביא גלולת ציאניד. גם לא משום שהבדיקה תועדה בסרט. בגלל השידור. האמריקנים שיכנעו את עצמם שהכרחי לתת לאוכלוסיית עיראק, ולעולם הערבי כולו, טיפול בהלם. סדאם המושפל, המבוזה, הוא דמות שאיש לא ירצה להזדהות איתה. המטרה היתה להשאיר את סדאם בחיים – ולהרוג את המיתוס.

בזקנו ושערותיו הפרועות הוא נראה כמו נחמן פרקש שנתפס לאחר בריחה מהכלא, כמו הומלס מאחת הפתיחות לסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר". אפו גדל לממדים בולבוסיים. גבותיו צמחו פרא, במקום לתת פקודות, ציית בהכנעה לכל רמז של הקצין האמריקני. כשהחליטו לגלח אותו, גולח. האיש העלוב הזה, שברגע הקריטי העדיף השפלה על לחימה ומוות, לא יכול להיות גיבור. לא בעולם הערבי.

אומרים שהזובור המשודר של סדאם ינחית מכה קשה על תאי הטרור בעיראק וירתיע דיקטטורים שונאי אמריקה מאיראן ועד סוריה. הלוואי. לא מומלץ, מכל מקום, למהר ולחקות כאן את הדוגמה האמריקנית. מה שהם מרשים לעצמם, העולם לא ירשה לנו. סדאם לחוד, וערפאת לחוד.

הפלסטינים העריצו את סדאם. לא רק ערפאת, שהיה בעל בריתו הפוליטי, והשבאב, שרקד על הגגות כאשר סדאם שיגר טילים לעורף הישראלי. אתמול השתרר אבל כבד, גובל בהלם, בערי הגדה, בחוצות מזרח ירושלים, בסמטאות עזה. נפלה עטרת ראשם.

זה אומר משהו על טעמם של הפלסטינים במנהיגים, ואומר גם משהו על ממדי הייאוש אצלם. מעצרו והשפלתו של סדאם מנחיתים מכה עזה על המוראל בצד הפלסטיני. זה יכול להוביל אותם לבחינה מחודשת, מפוכחת יותר, של צדקת הטרור, ויכול להוביל אותם גם לגל טרור נוסף. הרבה תלוי במה שתעשה ישראל.

מעצר סדאם הוא בשורה פוליטית מצוינת לנשיא בוש ולשותפו, טוני בלייר. בבת אחת סר ענן הכישלון מעל הכיבוש בעיראק. הקואליציה נתפסת שוב ככוח מנצח. אבל דרכם של ניצחונות כאלה להתפוגג. שאלת המפתח היא כמה חיילים אמריקנים ייהרגו בעיראק בחודשים הקרובים. הבשורה הטובה היא שסדאם נתפס. הבשורה הרעה היא שנתפס בתוך בור עמוק, מנותק מתומכיו. אם הטרור פעל עד היום בלי קשר לסדאם, הוא יוכל להמשיך ולפעול לאחר מעצרו.

מה יכול שרון ללמוד מהישגו של בוש? קודם כל, שהיוזם מנצח. הוא מכתיב את סדר היום. הוא מאלץ את יריביו להשתרך אחריו. שרון יודע את האמת הזאת כבר 50 שנה. ידיעה לחוד, ומעשה לחוד: התהום עמוקה, והרגליים כבדות. הוא רוצה, אבל קשה לו.