זוהר או טריינינג?

מזעזע: אומה תורמן והטריינינג

מדורי האופנה אמנם הכינו אותנו לחורף שבו יתחולל קרב מר בין הרטרו של הסיקסטיז לרטרו של האייטיז, אולם למרות הציפיות, הקולקציות הרטרואיות לא הופנמו במציאות. עד כה, הן נשארו מנותקות מהרחוב ותלויות על קולבי זארה (מתי ראיתם לאחרונה נערה בסרפן מיני בהדפס גיאומטרי שחור-לבן?) במקומם מסתמנת ככוח עולה עוד וריאציה מזעזעת של הלוק הישראלי הותיק והפופולרי, הרק-פקחתי-עיניים-כרגע-וקפצתי-לקפה שיק. המראה הזה, שבקיץ עידכן את עצמו בכפכפי רשת רקומי פאייטים, מצא לעצמו עם רדת החורף נשק חדש: הטריינינג.

נסו נא ללכת ברחוב ולא להבחין שכל אישה ונערה שניה לובשת בתור חולצה משהו דמוי טריינינג. רצוי מחומר סינטטי. הטריינינג מתאפיין בעיקר בשני פסים (או וריאציה עליהם) שיורדים מהכתף לאורך השרוול, וריצ'רץ' מלפנים. אין אישה שאין לה לפחות אחד כזה בארון (ולמהדרות גם מכנסיים תואמים). העיקרון הוא כמובן להבליט את חמוקיך, אך לעשות זאת באופן מרושל ובלתי מתאמץ. זה לא בעניין שלך לעשות עיניים. יש לך חיים ספורטיביים משלך. את בדיוק בדרך למכון הכושר, לשיעור יוגה, לחוג קיקבוקסינג. למשהו.

מובילת הטרנד היא - איך לא - אומה תורמן, שאת חציו השני של "להרוג את ביל" הוליכה בעוז כשהיא לבושה בטריינינג צהוב-שחור מהמם. עטויה בטריינינגה, שולטת בגופה המושלם ובחרבה, תורמן כיסחה כמדומה חצי מאוכלוסיית אסיה. אופנת הטריינינג היא אופנת האישה הלוחמת. זאת האישה שהדליקה את טרנטינו: אישה שתמיד צריכה ללבוש בגדים נוחים (ורצוי גם נעלי ספורט תואמות נהדרות), כי מי ידוע אחרי איזה נבל היא תצטרך לרדוף, ובפרצופו של מי לחבוט.

מדליק, נכון? לפחות לרגע. אבל חייבים לצרף לטרנד אזהרה חד משמעית: שני פסים על הכתף עדיין לא עושים אותך אומה. קודם תרכשי לעצמך גוף של מכון כושר, ורק אחר כך תסתובבי ברחוב בטריינינג. להיפך זה לא ממש עובד.

מהמם: ניקול קידמן והזוהר

וכנגד תורמן מלכת הקול עם חרב הסמוראים והטריינינג הצהוב, העזה אישה אחת תמירה ודקיקה לא פחות להמשיך להציע לנו זוהר וקלאסה. אין ספק שהיתה זו השנה של ניקול קידמן. ראינו אותה בסוף השנה הקודמת, ב"השעות", שבו עם אף תותב מגוחך קטפה את האוסקר על חיקוי מנירייסטי מגוחך לא פחות של וירג'יניה וולף, הסופרת המשתגעת. גם ב"הכתם האנושי," על פי ספרו של פיליפ רות, לא היטיבה ניקול עם עצמה בתפקיד הבימבו ווייט-טראש פוניה פארלי (אבל כפיצוי נראתה מאוד מאוד סקסית). מה שכן, לקידמן יש תכונה מופלאה. לא משנה איזו פרחה או פסיכית היא תשחק - אי אפשר למחוק ממנה את האצילות. גם בסחבות ובאפים מגוחכים, תמיד חקוקה היכנשהו דמותה הזוהרת בשמלה ורדרדה-כסופה-דקיקה על שטיח האוסקרים האדום.

כן, יש לה את זה חופשי. ואם זו תכונה טובה או רעה לשחקנית – על כך ניתן להתווכח. השנה השתתפה קידמן בכמה פרוייקטים קולנועיים מעניינים ומוצלחים, קרי "דוגוויל" של פון-טרייר, ו"קולד מאונטן" (שעדיין לא הוקרן בארץ, אך בינתיים הוא המועמד המוביל בתחרות פרסי "גלובוס הזהב"). ובכך גברה ניקול על תורמן, שכל חטאה היה שטרנטינו, שבו שמה את מבטחה, שיחרר סרט שעדיין לא ברור אם הוא בעצם סוג של טריינינג בפני עצמו - מניירה ריקה ואלימה.

חוץ מבחירות קולנועיות נבונות, נראה שניקול שיחקה אותה גם בחייה האישיים. הויתור על טום קרוז לטובת לני קרביץ נראה כמשתלם ביותר לאור הפריחה שלה ודעיכתו של אקסה. אנחנו הבנות אוהבות נשים חזקות באמת, כאלו שיש להן אומץ להשיל מעליהן את בעליהן הננסים, ולא סתם לנופף מעל הראש באיזו חרב של סמוראי בדימוס.

הבשורה הגדולה של המנצחת, ניקול, היא נשיות וזוהר. תנו לה אוסקר מיוחד על כך שהיא שומרת בשיא האופנה תכונות שבלעדיה היו עלולות להיכחד.