שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החצר האחורית של 'סיינפלד'
    לארי דייוויד, ממציא יצירת המופת ההיא, חוזר למסך הישראלי עם 'תרגיע', קומדיה שהיא ההיפך מסיטקום, הברקה חסרת תקנה שמאפשרת כניסה נדירה למטבח של 'סיינפלד' ללא תיווך ההפקה הגדולה והצחוק המוקלט. לארי דייוויד עושה זאת שוב, והוא עוד יצטער על זה. מהשבוע בערוץ ביפ

    שג'רי סיינפלד יעשה מה שבראש שלו. זה בסדר מצידנו. אם בגילו הצעיר מתעקש סיינפלד להיות פנסיונר, אב לילדיו, בטלן ניו יורקי שמגדל צי קטן של מכוניות פורשה ונח מנוחת עולם על זרי הדפנה הקמלים של יצירת המופת הבודדה שלו, שיהיה בריא. סיינפלד נתן, סיינפלד לקח, סיינפלד ברח וסיינפלד, עכשיו, אזרח. למעט שידורים חוזרים, לא תמצאו אותו מסתובב בטלוויזיה. זו דחייה לדורות, אבל נעזוב. לארי דייוויד כאן. לארי מי? ממציא הסיינפלד. המוח שמאחורי, אם תרצו.

     

    לארי דייוויד הוא הג'ורג' קוסטנזה המקורי, מי ששימש דמות אב לדמות צב ההיא. היכרותם של דייוויד וסיינפלד היא מאגדות האחים גרים של הוליווד: הם נפגשו כשני סטנדאפיסטים מתחילים במועדונים חסרי החמצן של ניו יורק והפכו לחברים על בסיס אהבתם המשותפת לכלום עם תוספות. שנים הם ישבו בבתי קפה וביזבזו שעות בשיחה על עניינים כמו כביסה. ברבות הימים נזכר סיינפלד: "מה שחיבר בינינו היה היכולת של שנינו להתמקד לעומק במשהו קטן, להוציא אותו מכל פרופורציה". השאר היסטוריה.

     

    דייוויד וסיינפלד יצרו את הסדרה ההיא, שמבוססת על הכלום המשותף שלהם. סיינפלד כיכב בתפקיד עצמו. ג'ייסון אלכסנדר קיבל את המינוי לגילום דמותו

    של דייוויד והפך אותה למכרה זהב. לדייוויד האמיתי היה שכן, אמיתי, בשם קריימר. דייוויד האמיתי מנהל חיים ואופי קוסטנזיים לחלוטין, ולדייוויד האמיתי קרו חלק גדול מהמקרים שנוקזו לסדרה: דייוויד, למשל, הוא מי שהרס מעיל זמש במהלך פגישה מפחידה עם אביה של חברה. דייוויד המציא את אליפות האין-אוננות ואת הכינוי 'מאסטר אוף מיי דומיין'. וזה רק קצה הקרחון המקריח. אבל בסדרה עצמה הסתפק דייוויד בגילום קולו של ג'ורג' סטיינברנר, מעסיקו האובססיבי של קוסטנזה, שפניו לא נחשפו מעולם.

     

    'סיינפלד' עשתה לדייוויד, על פי המגזין 'פורבס', כ-242 מיליון דולר עד היום. דייוויד כתב בעצמו כ-60  מפרקי הסדרה - הטובים שבהם, אגב - שיכתב אינספור אחרים ושימש כהשראה הגדולה של הסדרה עד שנת 96', אז פרש מחמת נוירוזות. ב-98' חזר לסיבוב אחרון וכתב את פרק הסיום ה... עזבו, למה ללכלך, של הסדרה.

     

    'סיינפלד' הלכה לעולם שכולו שידורים חוזרים. ג'רי פרש ועבר לעסוק בפיזור הבטחות לא ממומשות להגעה לישראל. קללת 'סיינפלד' התחילה לתקתק: בזה אחר זה עלו וירדו כוכבי המשנה - ג'ייסון אלכסנדר, ג'וליה לואי דרייפוס ומייקל ריצ'רדס - עם סיטקומים חסרי סיכוי משלהם. נדמה שבמותה ציוותה להם 'סיינפלד' את מותם היצירתי כקומיקאים.

      

    לא לארי דייוויד. האיש, היום בן 55 ועם יותר כסף מכפי שיוכל לבזבז אי פעם על הסווטשרטים הזולים איתם הוא נוהג להסתובב, הלך ל-HBO, רשת הכבלים שמשמשת כעת כמנוע היצירתי המשמעותי ביותר בטלוויזיה האמריקאית, והוא עושה שם, זה שלוש עונות, ולתשואות המבקרים (כולל זכייה באמי ובגלובוס הזהב) את 'Curb Your Enthusiasm', קומדיה שהיא ההיפך מסיטקום, 'סיינפלד' מנוגנת לאחור, הברקה חסרת תקנה ותענוג מיזנתרופי עצום, שתשודר מהשבוע גם בישראל, תחת השם 'תרגיע', בערוץ ביפ.

     

    יותר חריף, יותר משפיל

     

    איך לבשר לכם את 'תרגיע'? ובכן, תחשבו 'לארי סנדרס שואו', אבל יותר. יותר מהכל: יותר אמיתי, יותר משפיל, יותר חריף, יותר העולם האמיתי שמאחורי העולם האמיתי. לארי דייוויד מגלם כאן את, פחות או יותר, עצמו: דמות בשם לארי דייוויד, במאי-מפיק קטן שמתגורר בלוס אנג'לס עם אשתו שריל (בגילומה של שריל היינס), מטופל אצל סוכנו האישי ג'ף (גילומו של ג'ף גארלין) ומעביר את חייו בהסתובבות ברחבי העיר, בבית ובעבודה תוך שהוא זורע סביבו הרס וחורבן עצומים מעצם היותו, בבסיסו, ג'ורג' קוסטנזה.

     

    דייוויד אינו מסוגל שלא להסתבך בצרות על רקע נטייתו הבלתי נשלטת לומר את מה שאין לומר, לעשות את הדבר הקטנוני ביותר ברגע שמתחשק לו ולזעום על סביבתו כשהיא עושה כמוהו. דייוויד מסיים כל מצב, כל אינטראקציה אנושית, כל נשימה למעשה, בהסתבכות במבוכה איומה, או בריב, או בשניהם. נדמה שכמו קוסטנזה (וכמו, כפי שכבר הוצע, בזיל מ'המלון של פולטי'), הוא פשוט מרוכז מדי בעצמו ובעולמו הקטנוני מכדי שיוכל להתייחס לזולתו באופן בלתי פוגע.

      

    'תרגיע' נעה סביב עלילות קטנטנות, יומיומיות, שמסתבכות זו בזו באורח משפיל ונורא שהופך, בהכרח, לכדור שלג מתגלגל של נאחס שסופו להתפוצץ למישהו (לדייוויד, תמיד לדייוויד) בפרצוף. זה מבנה סיינפלדי טיפוסי, אבל מוקצן: כל זרע פורענות זעיר ששותל דייוויד בלי משים בפתח כל פרק, יחזור לרדוף אותו בסופו. אף מעשה טוב או רע לא יסתיים ללא ענישה הולמת.  

     

    זה יכול היה להיות עוד 'סיינפלד', אבל הסגנון עושה את ההבדל: 'תרגיע' מוגשת לכם במצב צבירה נא כמעט לחלוטין. היא מצולמת בסגנון תיעודי, בווידיאו ובמצלמת כתף שעוקבת אחרי דייוויד ועולמו ללא צחוקים מוקלטים בפסקול. למעשה, את העונה הראשונה ביים רוברט ווייד, במאי סרטי תעודה ידוע, שהסביר בעבר ש"לארי חשב שאני אדע איך להחיל את חוקי הקולנוע התיעודי על תעודה מזויפת".

     

    ווייד 'מתעד' את עולמו הפרטי, הבנאלי לכאורה. היתקלויותיו של דייוויד בסלבריטיז אמיתיים שמגלמים את עצמם וקשורים לתחום עיסוקו - בחיים ובסדרה - מוסיפות לבלבול: האם 'תרגיע' היא, בפועל, סדרה דוקומנטרית שמתעדת את חייו של הקומיקאי והכותב לארי דייוויד? לא, היא לא. היא רק מתחזה לכזו, אבל בהצלחה עצומה. 

     

    עוזרת לה העובדה שהיא חצי מאולתרת. דייוויד, שהותש לחלוטין מהצורך לכתוב פרקים ב'סיינפלד' מילה במילה, מעדיף לעבוד על 'תרגיע' עם תסריט של חמישה עמודים בלבד לפרק שמתארים באופן כללי את מהלך העלילה וההתרחשות העקרונית בכל סצינה. הדיאלוג עצמו לא כתוב מראש אלא מאולתר אגב הצילומים. התוצאה היא מעין סינמה וריטה - גירסה משוחררת ונטולת מסגרות יחסית ל'סיינפלד', מלאת ניואנסים ואכזרית יותר, שלא תספק את מעריצי 'סיינפלד' המצפים לביאתו השנייה של המלך המשיח, אבל תרגש את כל מי שמתרגשים לנוכח ההבנה שהם חוזים במשהו שאם לרפרז על שמואל פלאטו שרון, זה עוד לא עשו.

     

    אושיות עולמו המסוכסך

     

    "העובדה שאני לא צריך לדאוג לזכור שורות בתסריט מורידה ממני הרבה לחץ", אמר דייוויד ל'לוס אנג'לס טיימס', "אבל מובן שנוצר לחץ אחר. אני צריך להמציא את זה תוך כדי התקדמות. זה גם לחץ, אבל לא כזה שגורם לי מתח וחרדה". ומתח וחרדה, לצד חרטה, הם מאושיות עולמו המסוכסך של דייוויד. הוא נוירוטי מדי, סובל מפרסומו, ומהרגע שבו התחילה 'סיינפלד' להצליח, ביקש לפרוש מהסדרה בטענה שאין לו יותר רעיונות והמתח הורג אותו. העובדה שהפך למולטי מיליונר אינה מקילה את סבלו. "בעיקר זה גורם לך להתנצל", אמר בעבר. "יש לי חתיכת בית. אנשים באים לבקר אותי, מסתכלים מסביב, ואני אומר: 'אני יודע, אני מצטער'".

     

    כריס אלברכט, נשיא HBO לתוכניות מקור וחבר ותיק של דייוויד, טוען שתפיסת עולמו יכולה להסתכם במשפט 'אני יודע, הייתי צריך להזמין את העוף'. ג'ף גארלין, שמגלם בסדרה את סוכנו האישי, טוען שתפיסת עולמו של האיש מורכבת משלושה גורמים: חרדה, כעס וייאוש. אלא שדייוויד מצליח לעבור בסדרה כדמות נוחה להזדהות, והתנהלותו על המסך רגועה בהרבה מזו של דמויות 'סיינפלד' המוכרות. הוא נינוח בלשחק את עצמו. זה מסייע לו בבניית האשליה התיעודית של 'תרגיע', בעיקר לנוכח העלילות האבסורדיות. פרק הפתיחה, למשל, מתעסק בנימוסים בבית קולנוע ובזיקפה לא קיימת. נשמע מוכר?

     

     'תרגיע' היא כל מה ש'סיינפלד' עשויה היתה להיות לו הלכה עד הסוף. היא כוללת, למשל, את הקו העלילתי האחד שג'רי הטיל עליו, בשעתו, וטו: גילוי עריות. באחד מפרקי העונה הראשונה מתבקש דייוויד על ידי אקסתו - שנוצלה מינית בידי אביה החורג - ללוות אותה לקבוצת תמיכה לנפגעי גילוי עריות. הוא מנסה להשתמט, בטענה שניצול מיני בידי אב חורג עשוי שלא להיחשב. "עם כל הכבוד לתלאות שעברת, בהחלט ייתכן שיש קבוצה נפרדת לחלוטין לענייני חורגים", הוא מסביר לה, ותסמכו עליו שלא רק שיגיע איתה לבסוף לקבוצה, אלא שגם ימציא לעצמו מקרה גילוי עריות משלו, שקר שיחזור אליו כבומרנג.

     

    כל זה לא הופך את 'תרגיע', חלילה, לטובה יותר מ'סיינפלד'. היא לא. אין לה סיכוי. אבל נדמה שהיא מאפשרת לכם כניסה נדירה למטבח, למקרר הרכיבים ולחצר האחורית של הסדרה ההיא, ללא תיווך ההפקה הגדולה והצחוק המוקלט. זו כמובן אשליה, אבל היא כמעט מושלמת. לארי דייוויד עשה זאת שוב. והוא עוד יצטער על זה.

    (מתוך מוסף "7 לילות")

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים