מיכאלה שלי

יחסי הציבור לטלנובלה העתידית "מיכאלה"

אני אלרגי לטלנובלה "מיכאלה" (שתשודר בכבלים) עוד בטרם צולם פרק הפתיחה שלה. ובצדק. ייתכן שמדובר יהיה בפריצת-דרך חסרת תקדים בתולדות הז'אנר וכי "מיכאלה" תוכר כאבן-פינה בתולדות הטלוויזיה בישראל והטלנובלה בפרט; יתכן כי תימכר לרבבות מדינות; יתכן כי מחקרים אקדמיים עוד ייכתבו בעניינה וכי תיבחר לתוכנית היובל בטקס מסך הפלטינה-גוונים. זה לא משנה (וזה גם לא יקרה, אבל נעזוב).

האופן בו בחרו הכבלים והמפיק דניאל פארן להחדיר את "מיכאלה" לחיינו עוד בטרם הסתיימה כתיבת התסריט גורמת לי לכאבי-בטן. תחילה פורסם כי אקי אבני וסנדי בר "לא עברו את האודישן" לסידרה. אתם יודעים ואני יודע, כי עם רמת המשחק שהופגנה ב"משחק החיים" – הטלנובלה הקודמת של יוצרי "מיכאלה" – גם בעלי חיים ממשפחת הרכיכות ולא מעט חפצים דוממים יכולים לעבור את האודישן ללא קושי. הסיכוי כי כישורי המשחק של אבני ובר היו מתחת לסטנדרט של אנשי "מיכאלה" הוא משפט חסר משמעות מבחינה מתימטית, שכן אין סטנדרט כזה. אבני מתראיין בנושא לגיליון "פנאי פלוס" האחרון ומספר כי הוא וזוגתו הסכימו, בחשש כבד, להשתתף בסידרה, וכי הובטח להם שכל פרטי העבודה והליהוק יישמרו בסודיות. אז מה קרה? סביר כי יחסי הציבור שבהוצאת הודעה לעיתונות לפיה סנדי בר "לא עברה" היו פיתוי גדול מדי.

בהמשך התברר כי האודישנים ל"מיכאלה" יהפכו בכלל לתוכנית טלוויזיה בשם "האודישן הגדול", במסגרתה יוזמנו ההמונים לאודישן פתוח שהזוכה בו יקבל תפקיד בטלנובלה. זו יוזמה חמוצה, חקיינית ודלילת-השראה המבקשת לרכב על גל תוכניות המציאות מבלי לקיים ולו ישיבה קריאטיבית אחת. ככה עושים טלוויזיה זולה ורעה עם יחסי ציבור מנופחים ומרתיעים. מכיוון שממילא אין כל ספק ש"מיכאלה" תהיה להיט בקרב ילדי ישראל המשנוזלים, ממש לא ברור מה דחוף לכבלים להשניא אותה עליי כבר עכשיו. אני מבטיח לשנוא אותה החל מהשניה בה תשודר.

נו, טוב; מפגש בין קובי מידן לפסיכיאטרית ילדים כמוהו כאולם הכנסים של ועידה מקצועית, שבו עומדים שני קולגות מאותו תחום ומחליפים רשמים. הכמעט-פסיכולוג פוגש את העדיין-פסיכיאטרית.

ד"ר שולמית בלנק עשתה לאחרונה קצת גלים בבריכת הפעוטות הישראלית. היא מנהלת מרכז לטיפול בילדים ובני-נוער שהוגדרו כמקרים קשים במיוחד ושהתנהגותם יצאה מכלל שליטה – למשל נער שהחל לשחרר בביתו, לחרדת הוריו, עכבישי טרנטולה. השיטות של בלנק אינן כה יוצאות-דופן; היא פשוט לא נחמדה. היא מטיחה בילד דברים. היא אוסרת עליו דברים. היא נוטלת סמכות ומבהירה לו את מקומו. בקיצור, כל מה שההורה הישראלי – במירוצו הסיזיפי לרצות את הילד בכל מחיר – שכח איך עושים.

בלנק מגיעה מאסכולה שמרנית, ישנה וטובה: היא טוענת ש"ילדים זקוקים לגבולות. ילדים זקוקים להורה חזק". במילים אחרות, בלנק אומרת דברים צפויים ומוכרים, אלא שבקונטקסט ההורות הישראלית הנרפית, בלנק ושיטותיה נתפסות כנון-קונפורמיזם. בפועל, אין שמרני מהן.

בין מידן לבלנק לא נוצרה כימיה גדולה, בעיקר מכיוון שבלנק מגוללת את סיפוריה באיטיות והחשיפה הטלוויזיונית מביכה אותה. זה עובד נגד הפורמט ההדוק של תוכניתו של מידן, שאמורה לקפל עולם אנושי שלם – כולל דעות, השקפות וקינוחים – לתוך חצי חצי שעה זריזה. בלנק, נדמה, היא מהסוג הזקוק לשבע שעות ראיון, ומשום כך היטיבו כתבות העיתונות בעניינה להביא את דמותה. מה שכן, אם הילד שוב מתפרע, אל תאיימו במשטרה או בקירקוע; איימו לקחת אותו לבלנק. ואם גם זה לא יעזור, קחו.