לא אכפת לנו

פרט לאנשים המעורבים ישירות בחקירת הפרשיות הנוגעות בראש הממשלה ובבניו, אף אחד לא יודע באמת מה משמעותה של

ממילא יש לרובנו נטייה לסווג את דבריו על פי היחס הראשוני לפרשה: מי שרואה בה עלילה שהודבקה לשרון על ידי גורמים אינטרסנטים, יקטלג גם את הראיון של ספקטור ב"משעל חם" בסעיף ההשמצה הפרועה. מי שמשוכנע שבלשכת ראש הממשלה יושב פושע, יראה בדברים עוד הוכחה לאמונתו זו – וגם לאיטיות שבה מנהלות רשויות החוק את החקירה. רובנו פשוט מחכים לראות מה יקרה.

ואגב מה יקרה - נדמה לי, שכל מי שמתיימר לנחש עושה את זה על בסיס משאלת לב או מידע שקיבל מבעלי עניין, ולא מתוך שקילה של עובדות ברורות. היועץ המשפטי הבא, שיעמוד בפני ההכרעה אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, יודע כבר היום שבמשפט הזה חייבים לזכות. אם שרון (שיהיה חייב להתפטר עם הגשת כתב האישום) יזוכה, ואפילו בשל סעיף טכני, יהיה היועץ המשפטי הזה למי שהדיח ראש ממשלה בישראל בתואנת שווא. ואחרי שורה של פסקי דין וערעורים, בהם יצאו אנשי ציבור זכאים מכוח פלפולים משפטיים שחלקם נראו מפוקפקים במבחן השכל הישר, הסיכוי לדעת מראש שתהיה כאן הרשעה הוא זעיר.

מנגד, עומדת הפרקליטות, על פי הצהרתה מהימים האחרונים, להגיש נגד דוד אפל כתב אישום בפרשת האי היווני. אם אפל יואשם במתן שוחד, את מי שיחד? גלעד שרון איננו הכתובת, שכן אדם פרטי אי אפשר לשחד. כך גם אחיו, שלא היה אז חבר כנסת. ואם כך, מי נשאר?

אבל השאלה המעניינת כרגע איננה אם יוגש כתב אישום, ואפילו לא אם ספקטור דובר אמת. השאלה היא למה אנחנו לא רוצים לדעת. בלשכת ראש הממשלה יושב אדם, המואשם בפומבי בשקר למבקר המדינה ונחשד בקבלת שוחד. התשובה היחידה שנתן לציבור עד היום היא אותן אמירות מגוחכות על בנו "הכלכלן המוכשר" וטענה כללית שלא ידע שום דבר. ביתו משמש מקלט למסמכים, שרק בית המשפט כפה על בנו למסור אותם – ועל פי החלטת השופטת מאתמול, טרם נמסרו במלואם. ואין מפגין בכיכר, אין שלט מחאה ליד המעון הרשמי, אין אפילו מתקפה אופוזיציונית בכנסת.

מה זה? ציניות מוחלטת של כולנו, שמניחים ממילא שכולם מושחתים? החשש שבמקום שרון יבוא אחר, רע ממנו, בבחינת לא חשוב אם האיש ישר, העיקר שלא יהיה ביבי / אולמרט /מופז / פרס? חוסר אמון במה שמספרים בתקשורת? ראייה של מערכת החקירה והמשפט כעוד סניף של הפוליטיקה?

יכול להיות שמדובר במשהו מכל אלה. מה שבטוח הוא, שיש כאן עדות לאובדנה המוחלט של תחושת העוצמה הפוליטית של האזרח. מפרשת שרון, כמו מהרבה דברים אחרים של חיינו, מצטייר ציבור שמועקת היומיום וחוסר התקווה לשנות הפכו אותו לאדיש (במעשיו, אם לא בתודעתו). הוא מעדיף לומר שהפוליטיקה מושחתת מאשר להתגייס כדי לנקות אותה, ומטיל את אפסותו הציבורית אל פתחה של מערכת המשפט.

יהיו תוצאותיה המשפטיות אשר יהיו, פרשת שרון איננה פרשה משפטית אלא ציבורית. ההכרעה האמיתית שלה לא צריכה להיות בין הפרקליטים, אלא בינינו. אבל אנחנו, אם לשפוט ממה שאנחנו עושים, לא איכפת לנו.