יום בקלקיליה: הישראלים חוזרים לשוק

כבר כמה ימים שהצבא אינו אוכף את איסור הכניסה לקלקיליה, כך אמרו השמועות. שקט מאוד, והשוק מתחיל להתמלא. מגשי הכנאפה מגרים, והבאסטות עמוסות.

הגעתי כדי לבדוק בעצמי. הזדמנתי לקלקיליה מספר פעמים במהלך שנות האינתיפאדה. הפעם, רציתי להתרשם כיצד מגיבים הישראלים על השמועה, והאם החלו כבר לזרום אליה לקניות. 

בדרך, סמוך לכניסה הדרומית, מקדם את פניי פקק של מכוניות, שבעליהן הגיעו כדי לראות מה עשו שלוש שנות אינתיפאדה למה שהיה הכניסה הראשית לעיר, ושנעלמה כאילו מעולם לא הייתה קיימת. 

פחות מקילומטר קדימה, בכניסה המזרחית, מספר לא גדול של כלי רכב ישראליים. החייל במחסום מזהיר שאסור להיכנס, ושמי שנכנס מסתכן בקנס של 750 שקלים בגין הפרת צו אלוף הפיקוד. אבל הוא אינו מונע את הכניסה, וגם האזהרה לא מבהילה, והמכוניות נכנסות.

לא מתווכחים עם החונים בפתח החנויות

העיר עדיין ריקה, ולא ניכר בה הרס רב. ככל שמתקדמים למרכז, לכיוון השוק, נראים כלי רכב עם לוחית זיהוי צהובה, אבל המצב עדיין רחוק מלהזכיר את מה שהיה פה ערב האינתיפאדה, כשעשרות אלפי ישראלים מהמשולש, יפו, לוד ורמלה גדשו את העיר מדי סוף שבוע.

בקלקיליה, להבדיל מערים פלסטינים אחרות, רק פוסטרים בודדים של שאהידים וחמושים שנהרגו מאש צה"ל מקשטים את הקירות.

בעלי העסק לא מעיזים להתווכח עם בעלי לוחיות הזיהוי הצהובות, שמחנים את מכוניותיהם בפתח החנויות. העיקר שיקנו. אם כך זה יימשך, מאמינים בעיר, בעוד שבועיים-שלושה המצב יחזור לקדמותו.

בינתיים לא מתמקחים  

סיבוב בין הבאסטות בשוק מעלה כי המסחר מתנהל על מי מנוחות, אין התמקחויות. אחת הקונות הסבירה לחברתה למה חשה נדיבה עם המוכר: "כבר שלוש שנים שלא היתה להם פרנסה, אז לא נתווכח איתם על השקל".

בכנאפה של אבו ג'בארה ובאיטליז-מסעדה נטולת השם שממול, מתנשקים הבעלים עם אורחים מיפו ומהמשולש, שאותם לא פגשו יותר משלוש שנים. משפחה בת ארבע נפשות מזמינה שני קילו בשר כבש, שישליק וקבב, שתי מנות חומוס וחמישה בקבוקי שתייה, ומשלמת רק 140 שקלים. ביפו היו מוציאים את אותו הסכום רק על הבשר.

המחירים, השקט והנדיבות של צה"ל, אם יימשכו, יחזירו את האנשים לשוק של קלקיליה, שניזוקה קשות באינתיפאדה.

"הגדר קברה אותנו", אומר אבו איהאב, סוחר ירקות בשוק. בעל ואשה עוצרים ושואלים בעל חנות סמוכה כמה עולה ליפה של רחצה. "שישה שקלים", אומר בעל החנות, "תקחו בחמש".

"ראית מה עשו לנו בירושלים המזרחית?", שואל הבעל את אשתו, "שמונה שקל שילמנו. על קילו גזר שילמנו ארבעה ופה קנינו בשני שקלים". אבו איהאב מחייך. "שלוש השנים האלה היו בצורת מוחלטת, ואני מקווה שהחזרה הזו של הקונים מישראל תגבר. כבר 12 יום שהקופה גדלה מדי יום, ואני מקווה שזה יימשך, כי יש פה אנשים שהגיעו לפת לחם".

את הנדיבות הישראלית, שמאפשרת לאחרונה להיכנס לעיר, מסביר אבו איהאב בכך שישראל מנסה לשפר את תדמיתה בעולם. "יכול להיות שהישראלים לחוצים מהרעש שעושה הגדר בעולם, ורוצים להראות שמצד אחד הגדר הרגה את הכלכלה והפרנסה של הפלסטינים בכלל וקלקיליה בפרט, אבל הנה, הם פותחים את העיר, ומאפשרים פרנסה".

פתאום יריות באוויר 

שוטרי הרשות הפלסטינית לא מפגינים נוכחות במדים, אלא רק מבצעים מפעם לפעם גיחות, כשהם דחוסים כ-20 בטנדר דהוי, לבושים לבוש אזרחי.

את השקט מפר פתאום קול ירי. המבקרים מיפו ומהמשולש רצים לתוך החנויות ובין הבאסטות, בטוחים שעשו את טעות חייהם כשהתפתו לבוא לקלקיליה, ושהנה הלחימה חוזרת, ממש מעל לראש שלהם. אבל אין מה להילחץ. צה"ל לא נכנס לעיר. אלה היו יריות באוויר.

כ-100 מפגינים, ביניהם חמושים בודדים שירו באוויר, קיימו תהלוכה מטעם החזית העממית ומספר פלגים פלסטיניים, שבה דרשו מהרשות לשחרר מהכלא ביריחו את מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, אחמד סעדאת, ואת רוצחיו של השר רחבעם זאבי ז"ל.

הסוחרים מרגיעים את הקונים, והעסקים נמשכים. בחנות שבמרכז השוק אמר חלפן לאזרח ערבי-ישראלי, שניסה להעביר לו שטר של 100 דולר מזויף, כי במצב אחר היה מזמין משטרה, "אבל בגלל שרק חזרתם, אני לא רוצה לקלקל". "ואיזה משטרה תזמין לו?", התעניין בעל החנות שליד, בעוד החלפן מקווה שהלקוח לא שמע את השאלה.

ביציאה מהעיר עצר חייל רכב שנתגלו בו חומרים אסורים. שלושה עופות ושני קרטוני ביצים. החייל אמר שהוא מזמין פקח של משרד החקלאות ומשטרה, כי אסור להכניס לישראל בשר, עופות וביצים. המבריח מנסה להתבדח ושואל את החייל, אם יסכים לשחרר אותו אם יגיד לו שהביצים שייכות לאחת התרנגולות, ושהוא לא רצה להפריד ביניהם כשהתכוון לקנות רק את הביצים.

החייל לא התלהב מהבדיחה, אבל בכי התינוק ברכבו של המבריח, כמו גם הפקק הארוך שהחל להשתרך מאחור, כנראה שכנעו אותו - והוא התיר לאיש להמשיך בדרכו, עם העופות והביצים, שכל כך קשורים אלה לאלה.