בקרוב אצלנו
נהלים לא דמוקרטיים שמופעלים נגד פלסטינים מתחילים לחלחל גם אל תוך הקו הירוק. מעצרים מנהליים ו"העלמת" חשודים כבר כאן. ומה עם סיכול ממוקד?
בימים האחרונים התבשרנו על אמצעי חדש שהמשטרה שוקלת במלחמתה נגד הפשע המאורגן – העלמת אנשים
בלי למסור הודעה לבני משפחותיהם או לעורכי דינם. הכרזה זו צריכה לעורר חלחלה בגופו של כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לליבו, ובמקביל, רק עיוור לא יראה כי היא מחלחלת אלינו ממערכת היחסים עם הפלסטינים הנתונים לשליטתנו.
המאבק בפשע המאורגן הוא משימה חשובה ביותר, ואמנם הצלחותיה של המשטרה אינן מרשימות במיוחד, אבל יש לראות את הבעיה באופן יותר רחב. במסגרת מלחמתנו בטרור ובמסגרת שליטתנו בפלסטינים, ישראל נוקטת שורה ארוכה של אמצעים בלתי נעימים, ורובנו עוצמים עינינו לחריגות מנוהל דמוקרטי רגיל לנוכח סכנות הטרור. מי שרוצה, מוצא נחמה בכך שגם ארה"ב הגדולה והדמוקרטית נוקטת אמצעים שיכולים להיחשב כפגיעה בזכויות האזרח ובפרטיות של תושביה בשם המלחמה בטרור.
לאחרונה נשמעו אמירות מסוכנות אשר מוטב היה שלא היו מושמעות. כאשר הציג את התוכנית החדשה למלחמה בפשע המאורגן, הציע השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, כי המשטרה תאמץ את המעצרים המנהליים ככלי במלחמתה. הדיון הציבורי שליווה את קריאתו הבלתי דמוקרטית נגע בעוצמת השימוש, וגם שר המשפטים לא פסל את המהלך מיסודו, אלא הסתפק בכך שאמר כי אמצעי חריף כזה יש לנקוט רק במקרים קיצוניים.
לא חלפו שבועות מעטים, והתבשרנו כי המשטרה שוקלת להעלים אנשים, כלומר לבצע מעצרים ללא הודעה למשפחה, ותוך שלילת הזכות לפגוש עורך דין. יש לציין מיד כי שני האמצעים הללו נקוטים כבר שנים רבות נגד חשודים פלסטינים, והמערכת המשפטית הישראלית כבר התקרנפה דיה על מנת להתעלם מהתופעה, ורבות כבר נכתב על התגברות האלימות ועל ירידת הסובלנות הנובעים מהחיכוך הרב עם הפלסטינים של המשרתים מעבר לקו הירוק.
ובכן, מה שהיה מקובל עלינו כנוהל סביר לגבי הפלסטינים הופך מעתה לנוהל מקובל לגבי ישראלים אזרחי המדינה, ולא נותר לנו אלא להמתין בסבלנות עד אשר יופעלו נגד ישראלים צעדים נוספים שעד כה היו אקסקלוסיביים לפלסטינים. למשל, הריסת בתים של חשודים בהחלטה של קציני הצבא, הגלייה בין אזורים שונים הנתונים לשליטת ישראל (שוב בהחלטת הצבא), מעקב והאזנה על-ידי שירותי הביטחון (בעצם, שלב זה אולי כבר התחיל), ובסופו של דבר, הצעד האולטימטיבי - חיסול ממוקד והרג החשוד (עם או בלי בני משפחתו) בהחלטה מנהלתית של קציני צבא ושב"כ.
אני כבר רואה את התגובות של אחדים מקוראי המאמר, שישאלו איך אפשר בכלל להשוות, וכי הדברים מבטאים פראנויה. כתשובה לאמירות אלה אפשר רק להזכיר את השיר המיוחס לכומר מרטין ניימילר, שיר אשר נכתב במקום אחר ובתקופה אחרת, והחרות על אחד הקירות במחנה הריכוז דכאו:
תחילה הם תקפו את היהודים, אבל אני איני יהודי ולכן לא הייתי מוטרד.
אחר כך הם תקפו את הקתולים, אבל אני איני קתולי, ולכן לא הייתי מוטרד.
אחר כך הם תקפו את הסוציאליסטים והתעשיינים, אבל אני איני כזה, ולכן לא הייתי מוטרד.
עכשיו, כשהם תוקפים אותי, לא נשאר אף אחד שיכול להיות מוטרד.
הגיע הזמן להתעורר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
