מנסה לפצח את "השיטה"

במרכז ההצגה עומד אדם רייכר, הוגה "השיטה", שמבין את נפש האדם ואת החולשות האנושיות. רייכר והצוות שלו יודעים מה טוב בשבילנו, כיצד להפוך כל אחד מאיתנו למותג מצליח ולהכין אותנו לחיים בעידן החדש. תחשבו על נינט טייב, ביל גייטס, קוקה קולה, בנימין נתניהו או אורנה דץ והמהפך. זו "השיטה", השאר תלוי בכם.

ביצירתה מגוללים סיפוריהם של רייכר ועדר מרעייתו, אנשים אבודים הנמצאים בצומת דרכים בחייהם ומחפשים משמעות ועתיד חדש. את המחזה, פרי עבודה בת שנתיים, כתבו במשותף צוקרמן ושחקני אנסמבל תמונע והוא מבוסס על מחקרים חברתיים בנושאי כלכלה, גלובליזציה, קפיטליזם, קומוניזם, סוציאליזם ונאציזם.

"לאורך כל שנותיי היה קיים בי איזשהו רצף של יצירה שנבע מהחברה בה אני חיה ונגע בעיקר בקשרים בין בני אדם, שמתוכם יצאתי החוצה וניסיתי לאפשר התבוננות אנושית רחבה", אומרת צוקרמן, "בשנתיים האחרונות נקטע לי הרצף, זה נשמע דרמטי אבל הרגשתי אילמת. ניסיתי לברר ביני לבין עצמי מה שיתק אותי והבנתי שאני מרגישה מטופש לכתוב מחזות על פרחים, שמיים כחולים והתלבטויות נפשיות של דמויות כשהחיים מסביב הפכו לבלתי נסבלים".

התיאטרון של צוקרמן מגיש לצופים הרבה אווירה. נקודות החיבור בין יצירותיה לבין הקהל משתנות מצופה לצופה - ובכך מדגישות את הייחודיות שלו. "הרגשתי שאני חייבת לדבר על איבוד חופש המחשבה העצמאי והבנתי שאותן שיטות שונות ומשונות שמקיפות אותנו ומשתקות אותנו, עובדות על הפחדה ועל התשוקה של היחיד להתבלט ולהיות שייך. זה נשמע פרדוקס להיות גם אינדיבידואל וגם מזוהה עם קבוצה, אבל זה מרכיב בתוך החולשות האנושיות שאיתן אני מזדהה ומתוכן אני יוצרת", היא אומרת.

זו אינה הצגה פוליטית במובן הפשטני של המילה, בעיקר מפני שצוקרמן אינה מאמינה בתיאטרון פוליטי. "תיאטרון מתעסק באנשים, צועק את החברה שבה הוא נוצר ולא נושא דגל", היא אומרת. סביר שלא מעט מהצופים בהצגה ישליכו מן הדמויות שעל הבמה לחיי היומיום בישראל, למרות שאבדן הזהות האישית בתוך ההמון, לדברי לצוקרמן, היא תופעה גלובלית אותה היא מכנה מלחמת העולם השלישית. "במהלך תהליך העבודה הבנתי שהחולשה האנושית תלויה באופן שבו מנוהלים חיינו מלמעלה. במחזה אני מדברת על איך שכוח, כסף, היעדר ערכים והדחיפה הבלתי נלאית למצליחנות, הורסת כל חלקה טובה ומרדדת אותנו כחברה אנושית".

"דיכאון כללי"

"הגרעין להצגה", מספרת צוקרמן, "החל משטיפת המוח של 'קוקה קולה טעם החיים', מקריאה על כושית בניו-יורק שעובדת במשק בית אבל קונה לבן שלה Nike ב-150 דולר כי זה מותג שיסדר לו את העתיד. זה התחיל מהתבוננות על הדיכאון הכללי בארץ ועל איך שאנשים בוחרים לא לדעת ומעדיפים סיסמאות בכל רמות החיים. כשאין התעמקות, ירידה לפרטים ודעה מגובשת, נורא קל להפחיד אנשים, ראינו את זה בעיראק ואנחנו רואים את זה גם אצלנו. זה מבהיל אותי מפני שהיום אני מבינה אילו רעות חולות יכולות לצמוח על רקע חולשה. הפחד מנהל את העולם והשימוש בפחדים נעשה על-ידי מי שרוצה לשמור את הכוח בידיו. אני רוצה לומר 'תקבלו החלטות לבד גם אתם חשים חוסר אונים, אל תאבדו ראיה. תשמרו את העיניים פתוחות'".

המחזה מבקש מהצופים לעשות הכל בכדי לשמר את החופש הפרטי שהוא בסיס האנושיות לפי צוקרמן. "אם לוקחים לך את החופש האישי אתה הופך למכונה חייתית. אתה לא מחליט, אתה מנוהל. חלק מהעניין הוא לייצר בדידות דרך ביטול נקודות המפגש האנושי", אומרת צוקרמן ומעלה מחשבות על סרטו של פריץ לאנג, "מטרופוליס". כמו בסרט גם בהצגה ברור לצופה שהקומבינציה המנצחת היא בין הלב למוח. "אנחנו פה בשביל לגעת, לנער ולגרום לחושים לעבוד", היא מסכמת.

השיטה - אנסמבל תיאטרון תמונע, יום ד', 28.1, בשעה 21:00