היופי הוא נצחי

עוד כשהיה צעיר, נהג הצייר אנרי מאטיס לבקר מדי שבוע בחדר-העבודה של רנואר הדגול. מקץ שנים, כשרנואר חלה בשיגרון, החל מאטיס לבקר אצלו מדי יום. הוא היה מביא למורהו דברי-מאכל, מכחולים, דיו וצבעים, ובכלל, מנסה להקל עליו ולדאוג לכל מחסורו. בכל ביקור היה מאטיס פונה בעדינות רבה אל הגאון הזקן ומאיץ בו לעבוד קשה פחות, לנוח מעט ולחוס על בריאותו.
באחד הימים, כשהבחין בעובדה שכל משיכת מכחול מוציאה מרנואר אנחת כאב, לא הצליח מאטיס להתאפק, וכך אמר לו:
"מורי, כבר יצרת הרבה. מקומך בתולדות האמנות מובטח. למה לך להמשיך להתענות כך?"
"תלמידי היקר", השיב לו רנואר. "עליך להבין: הכאב סופו לחלוף, אך היופי הוא נצחי".