עסקה איומה
עסקת השבויים מבוססת על ייחוס ערך שווה לקדושת המת ולקדושת החי. התרתן של משפחות אחדות מסבל הספק עלולה לעלות למשפחות רבות ביגון השכול
המחלוקת על עסקת החליפין עם חיזבאללה היא מן המחלוקות הנדירות שבהן נשקלים ערכים מוסריים, אלה מול אלה, מבלי שעובדות מורכבות יערפלו את מבטו של האזרח השופט. לא כך הדבר בסוגיות כדוגמת תקציב המדינה, שאז מסתתרות האמיתות מתחת לערימות של מספרים מטעים, או כאשר אנחנו מתקוטטים על שאלת הגבולות, שאז יכול כל צד לחלץ מן המאגר האינסופי של העובדות ההיסטוריות דבר-מה המאשש את השקפתו.
לעומת זאת, העובדות על העסקה מועטות וגלויות, ומה שהציבור אינו יודע נסתר גם מעיני המחליטים. ידוע מה שילמנו ותמורת מה: שחררנו מאות טרוריסטים, בני לאומים אחדים, גאלנו מן השבי ישראלי אחד מפוקפק, קיבלנו שלוש גוויות של לוחמים והבטחה מטושטשת כי נזכה במידע כלשהו על גורלו של רון ארד. לכשיתקבל המידע הזה, נשלם תמורתו בשחרורם של עוד טרוריסטים.
חסידי העסקה טוענים כי חובתה של ישראל להציל משבי אכזרי אזרח שניצוד מפני שהוא ישראלי, וחובתה להביא למנוחת עולמים את חייליה שנפלו על משמרתם וחובתה לברר מה עלה בגורלו של מי שאי-אפשר להשיבו. אין טעם לנמק את חובת הלבבות הזאת, מפני שהיא נובעת מדבקות בערכים מוסריים שאינם בני-הנמקה.
בכל זאת אפשר להעלות נימוק מהסוג התועלתני: עם התלוי לחלוטין בנכונותם של בניו לסכן את נפשם במערכה, צריך לצייד אותם בהבטחה כי יושבו הביתה, חיים או מתים. ההבטחה הזאת כמוה כציוד הניתן ללוחם כדי שיצליח במשימתו.
מתנגדי העסקה טוענים כי היא מערערת את אמות-המידה הנכונות לעונשם של פושעים, מחלישה את כושר ההרתעה שלנו, מחזקת את מעמדו של חיזבאללה בלבנון, מאכזבת את שוחרי השלום הפלסטינים ומעודדת חטיפות לצורכי מיקוח. כן הם תוקפים את ההיבט המאזני של העסקה: גופות, מידע על נסיבות מותו של חייל ושחרורו של אדם שסיבך את עצמו ואת ארצו אינם שקולים לשחרורם של טרוריסטים העלולים לשוב לסורם ולהפיל בנו חללים. התרתן של משפחות אחדות מסבל הספק עלולה לעלות למשפחות רבות ביגון השכול.
דעת הכותב היא שהעסקה איומה, מפני שהיא מבוססת על ייחוס ערך שווה לקדושת המת ולקדושת החי. יעיד על כך המשפט "להשיב את הבנים הביתה", שעליו חזרו שוב ושוב הפוליטיקאים ובעקבותיהם מליצי המליצות בקרב העיתונאים.
לדידם של אתאיסטים גופות הן לא יותר מחומר אורגני, ולדידם של המאמינים בחזון יחזקאל יתאחו העצמות היבשות בבוא המשיח, בכל מקום שהן טמונות בו. רבבות גופות של חיילים יהודים שנהרגו בשורות הלוחמים בנאצים פזורות על פני העולם כולו ואין איש המעלה על דעתו להעבירן לכאן ואין איש הסבור כי הן לא יתחיו ביום תחיית המתים האחרים. העניין היחיד שיש להתחשב בו הוא הצורך הנפשי של בני משפחות ההרוגים באתר קבורה. מילוי הצורך הזה חשוב, אבל אינו חשוב דיו להצדיק ויתור על ערכים אחרים.
הנושאים והנותנים מטעמנו העריכו כבר מזמן שרון ארד ושלושת החטופים מהר דב אינם בין החיים, אבל לא עמד להם האומץ לומר זאת במפורש. זריעת האשליה נועדה לסגל את המשפחות בהדרגה למות אהוביהן ולהסיר מהפוליטיקאים את החשד בהתנערות מאחריות. הסבל הוארך לשווא ומחיר הפקפוק היה האמרת המחיר ששילמנו בעסקה. וזו רק מפרעה, כי התשלום המלא יושת עלינו בשנים הבאות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
