"לא כך מפילים ממשלה". מאחורי הקלעים של הוועידה

"זה היה אחד הערבים העצובים בחיי", כך, כמעט בדמעות, סיכם חבר-כנסת ממפלגת העבודה את הוועידה אמש (יום ג') בגני-התערוכה בתל-אביב, במהלכה הוארכה כהונתו של שמעון פרס כיו"ר עד דצמבר 2005. העצב הגדול לא היה על עצם הארכת הכהונה. רק מאות בודדות מצירי הוועידה צפו בנאומו של פרס, בו ניסה להציג אלטרנטיבה לשרון. שיעור ההצבעה עמד על פחות מ-25 אחוזים. 

"עדיף שאני לא אגיד מה אני מרגיש, יותר טוב שלא יקראו את זה", הוסיף אותו ח"כ בדרכו לחנייה. הוא לא היה לבד. פעיל מרכזי סיכם את תחושותיו: "עם האנשים האלה אני צריך לצאת לשטח ולהפיל ממשלה? איך לכל הרוחות עושים את זה? אין לי יותר כוח, נגמר לי. כבר יבשו לי הדמעות".   

שר לשעבר דיבר באופן ישיר יותר: "ישבתי על הבמה, הסתכלתי על האולם שהיה ברובו ריק, ולא ידעתי מה להרגיש. המבנה הזה, הקיים, הקבוצה הזו שהייתה כאן באולם, לעולם לא תוכל להחליף את הממשלה. אי אפשר להמשיך כך יותר. אתם עוד תשמעו ממני. משהו חייב להשתנות. אני הולך להוביל מהלך. חכו ותראו".

שלושת הדוברים שציטוטיהם מובאים כאן, ועוד יותר מכך - הבעות הפנים שלהם, תיארו את המעמד המביך אליו נקלעה העבודה: במקום "חגיגה לדמוקרטיה", במקום הצגת אלטרנטיבה תוססת ושוקקת חיים, הפכה הוועידה לאחד האירועים היותר עצובים שנראו לאחרונה במערכת הפוליטית.

עם הארכת כהונתו של פרס כבר השלימו כולם. הכל התרגלו לרעיון שכרגע, בשעות הגורליות הללו, כאשר הממשלה מתנדנדת בין קיום לאבדון, בין חקירה להתנתקות חד צדדית - אין מי שימשוך את העגלה האופוזיציונית, מלבד פרס הנצחי, הבלתי נלאה. אבל עם חוסר התקווה, הנמנום ואווירת הנכאים שפשטה על המפלגה, התקשו חברי המפלגה להשלים. "מה אני עושה פה בכלל?", שאלה את עצמה בקול רם אחת מחברות-הכנסת.  

הביתן שאירח את ישיבת הוועידה היתה מקום עצוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במפלגה השנייה בגודלה בישראל, ואשר הנהיגה את המדינה מראשיתה ולאורך שנים ארוכות.

רבים מבאי הוועידה היו פנסיונרים, מוותיקי המפלגה, שכבר שנים לא ראו שלט מחאה, כיכר מלאה במפגינים או פלייר צבעוני. הם מגיעים, כי ככה זה כשמתרגלים למשהו מהעבר: אי אפשר לפספס את האירוע, את ההזדמנות ללחוץ לפרס יד, אולי אפילו לבנימין בן-אליעזר, לטפוח על השכם לאיתן כבל שבנאום זועם, קיצוני בתוכנו ובעיקר מלא כאב, כינה את חבריו להנהגת המפלגה "חלשים יותר משפנים של אנרג'ייזר".

רק כ-300 איש נשארו לשמוע את נאום ה"הכתרה" של פרס, שנישא בפעם המי יודע כמה. חבריו למפלגה, אלה שהצביעו בעבורו שוב כדי שייטע בהם תקוות, לא נשארו אפילו כדי לשמוע את מה שיש לו להציע.

הוועידה הייתה עצובה, משום שלנגד עיניהם של חברי המפלגה הזאת, שהנהיגה את המדינה מראשיתה ולאורך עשרות שנים, היא נעלמת לה אט-אט. פחות ופחות רוצים להיות חלק ממנה, לסייע לה במילוי תפקידה הדמוקרטי. קשה היה לראות את המפלגה השנייה בגודלה בישראל גוססת לנגד עיניהם המשתאות של 300 איש, שעמדו והריעו לשמעון פרס, האיש מן העבר, שהופקד, שוב, על העתיד.