מי צריך משאל עם
הפרחת הרעיון המוזר של משאל העם נראית כתכסיס שקוף למשיכת זמן ולמשיכת תשומת לב, כהתחמקות גלויה מיישום תוכנית הפינוי וכניסיון לחמוק לפרקליטות
הרחוב הפלסטיני הגיב על ההכרזה של ראש הממשלה שרון על פינוי ההתנחלויות מעזה באדישות
כמעט גמורה. הפגנות שמחה לא שטפו את הסמטאות במחנות הפליטים. להיפך: אצל רוב הפלסטינים אפילו גברה החרדה מפני העתיד לקרות. הם לא שמעו השבוע את משק כנפי ההיסטוריה.
הפלסטינים אינם לבד: שום ראש מדינה לא התקשר למר שרון כדי לברכו על אומץ ליבו המדיני. אפילו לא הנשיא בוש, שדוברו הסתפק בתגובה פושרת. היחיד שטפח בעידוד על שכמו של אריאל שרון היה מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן. ספק אם לטפיחה זו ייחל שרון.
התקשורת העולמית דיווחה על הצהרת הפינוי של שרון תוך הסתייגות עמוקה. הסיפור כיכב במהדורות הטלוויזיה של הבוקר וכעבור יממה הפך – איך לומר? – לעניין לא רציני, קצף קל על פני המים הסוערים של המזרח התיכון. עוד רעיון נפל.
היחס הלא רציני להצהרת שרון מקורו באמינותו הפגומה של ראש ממשלת ישראל. בכהונתו השנייה הפסיד שרון נתחי אמינות כבדים. השחיקה המשמעותית ביותר – ויש האומרים חסרת התקנה – באמינותו, מקורה בתרומת שרון עצמו להכשלתו של ראש הממשלה הפלסטיני הרפורמיסטי אבו מאזן. שרון נהג כלפיו ביהירות, בהתנשאות ובעיקר באטימות מופגנת. הרשות הפלסטינית של 2004 היא רק מבנה מטיח מתפורר, שאין מאחוריו דבר חוץ מאנרכיה. אש"ף הוא רק צל שבור של ארגון לאומי מובס.
ובכל זאת עבר אינו מפתח להווה. אנשים משתנים, משנים את עמדותיהם, בוחנים מחדש את השקפות העולם שלהם, עושים תפניות חדות מול המציאות, מול הלקחים, מול חוכמת החיים. דה גול הוביל את הצרפתים לניצחון צבאי מוחץ על תנועת המחתרת הערבית באלג'יריה רק כדי להבין שאין לצרפת מה לחפש באלג'יריה. דה קלרק חיסל את שרידי תנועת ההתנגדות השחורה לאפרטהייד בדרום אפריקה רק כדי להבין שהאפרטהייד הסתיים. יצחק רבין הורה לצה"ל להסיר את הכפפות באינתיפאדה הראשונה רק כדי להבין שאין פתרון צבאי לטרור, וחובה להידבר עם אש"ף. ייתכן אפוא שהעולם כולו, כולל הפלסטינים עצמם, שוגה כשהוא מתייחס לתוכנית הפינוי של שרון כאל עוד אחת בסדרת התבטאויותיו המתונות של ראש ממשלת ישראל, שבעקבותיהן לא קורה כלום בשטח. הקיפאון נמשך, מפעל ההתנחלויות נמשך.
בהחלט אפשרי שרבים מחוץ לישראל ובישראל טועים ביחס ל"שרון החדש", כפי שטעו ביחס לעומק התמורה שעברו מנהיגים דגולים אחרים – מנחם בגין, למשל. עוד בבוקר אתמול היינו אומרים: אין ספק שהם טועים. אין ספק שראש הממשלה שרון כן ורציני ומהפכני כשהוא מציע (וזו מהות הצעת ה"ההתנתקות" שלו) הסדר ביניים מועיל לפלסטינים – הסדר הכולל פינוי יישובים ישראליים והוצאת צה"ל מרצועת עזה כולה ומחלקים משמעותיים מהגדה, והקמת גבול זמני בינם לבין ישראל – עד צמיחתה של מנהיגות פלסטינית, שתהיה מסוגלת להגיע להסדר קבע. אלא שאמש שוב חל שינוי לרעה במבחן האמינות של שרון, כשהודיע על כוונתו לערוך משאל עם ל"אישור ציבורי" של תוכניתו. משאל עם זה, למי הוא נחוץ?
הוא מנוגד למהותה של הדמוקרטיה הייצוגית הישראלית. הוא אינו מצוי בספר חוקיה של ישראל. אין שום צורך – לא מעשי ולא אידיאולוגי. מהלכים מדיניים מכריעים הרבה יותר מה"התנתקות" אושרו בהצבעות בממשלה ובכנסת.
הפרחת הרעיון המוזר של משאל העם נראית כתכסיס שקוף למשיכת זמן ולמשיכת תשומת לב, כהתחמקות גלויה מיישום תוכנית הפינוי וכניסיון ליצור מצב פוליטי שבו ראש הממשלה המופקד על משאל העם חסין מפני חורשי רעתו מהפרקליטות. התלהבות שרון ממשאל העם מעוררת מחדש את החשד בדבר המטרה האמיתית של מהלכיו המדיניים החדשים.
למחרת ההכרזה על הפינוי העניק רוב גדול של ישראלים תמיכה בלתי מסויגת לשרון בסקרים. זו תיעלם ותהפוך לזעם ציבורי אם יתברר, חלילה, שמדובר במניפולציה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
