שתיקת הכבשים. הרוב הדומם של אוהדי מכבי ת"א

הסגידה של חלק מאוהדי מכבי תל אביב לאבי נמני חרגה כבר מזמן מהגדרה של קוריוז ספורטיבי והופכת בהדרגה למפלצת סוציולוגית חסרת תקדים. בואו ניזכר תחילה בקיצור תולדות הסאגה: מכבי תל אביב זכתה באליפות אשתקד, למרות עונה רצופת בעיות חברתיות ומשחקי מחניים. נמני, שסומן כטרבל-מייקר הראשי על ידי לוני הרציקוביץ' וניר קלינגר, היה בסופו של דבר גורם מכריע בזכייה, אבל במקום לקבל פרמיית אליפות זכה לשפע של השפלות עד אשר נבעט סופית במסיבת העיתונאים המפורסמת.

מאז, מה שהתחיל כתנועת מחאה לגיטימית של האוהדים הפך לפולחן אישיות בכמויות שמנהיגים זניחים כמו בן גוריון, דה-גול או מהטמה גאנדי היו שמחים לקבל. ההתכתשות של נמני והנהלת מכבי המשיכה בתקשורת ובבוררויות והוסיפה דלק למדורת ההבלים של הקומץ. מיתוס הפגיעה בסמל צמח לממדים מבהילים והקריאות נגד ההנהלה הפכו בוטות יותר. זה היה רק עניין של זמן עד אשר איזה מיקי בוגנים מאוהדי מכבי יתרגם את הפוטנציאל האופנתי של המרד ויהנדס לקומץ חולצות שחורות, כאילו מדובר בחבורת לוחמים למען שחרור טיבט או בגרסה הספורטיבית לנשים בשחור.

לקראת המפגש מול בית"ר גם תוכננה צעדת מחאה א-לה ויקי כנפו עד לירושלים (אפשר להבין אותם, הם מרגישים כמו בנים במשפחה חד-הורית, כשלאמא קוראים לוני). וכמו כל תנועת מחאה, גם זו קיבלה פסקול דכאוני עם כינורות של פרוזאק ושורות אלמותיות כמו "ילד יפה ושובב חיוך של מלאך" ו"כשדמעה התחבאה וזלגה מעיניך". ועדיין ולמרות ההלם והמבוכה המיידים, לטעמי, הפסיכוזה הצהובה הזאת נותרה בגבול הנורמלי.

אחרי הכל, נמני באמת ובתמים היה סמל, באמת שיחק 22 שנים במכבי ובאמת היה בכל ברית, עלייה לתורה, יום הולדת, צו 8 שניתן להעלות על הדעת. מדובר באדם כריזמטי, כדורגלן ענק ואהוב שסולק מביתו ברגל גסה ולכן הכאב של הקומץ ברור. זהו אותו כאב של אוהדי שיקגו על פרישתו של ג'ורדן ושל אוהדי דובי גל אחרי הסרט 'מלך הסלים'.

אבל האוהדים הצהובים חצו את כל הקווים האדומים והגיעו למחוזות חדשים של אבסורד ותסביכים נפשיים. עלבון ההדחה הפך לשוטים של זעם כלפי הקבוצה והשחקנים. אני לא מדבר על השתיקות במשחקים ועל הקללות כלפי ההנהלה והמאמן, אלא על הגזענות כלפי דגו, הקינטורים כלפי שטראובר והרצון הלא-מודע אך הבולט לעין שקבוצתם, חמדת ליבם - תיכשל.

מעולם לא אהבה קבוצה גדולה כל כך של אוהדים שחקן אחד מודח, תוך שהיא יוצאת נגד המועדון שאמור להיות מושא תשוקתה. נמני יכול להתגאות בצדק בתואר השחקן הראשון שצמח מעבר לקולקטיב. מעין שבתאי צבי, שגורר אחריו קבוצה של נאמנים פנאטיים שמוכנים להתאסלם, להמיר את דתם - מוכנים לעודד את בית"ר, לייחל לשלישייה של מנהיגם ולמפלה של קבוצתם. תארו לכם שאריק שרון היה נזרק מהליכוד וחובר לעבודה, האם תומכיו היו נוטשים באחת את מורשת ז'בוטינסקי? (טוב, אולי תמורת כסא או שניים).

אבי נמני הוא תופעה אל-זמנית חסרת תקדים שיכולה להתרחש רק במדינה מזרח תיכונית קטנה ומיוזעת, בה לכל אוהד יש בן דוד או גיס שקשור ב-DNA ובעבותות של צ'קים למשפחת נמני. לואי ה-14 לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר: "המדינה זה אני-מני". ושלא יעבדו עליכם: נכון שהאוהדים מוחים גם נגד מחירי הכרטיסים והקרירות האירופית של לוני (כאילו שקניות בשוק וצ'קים בבריתות הן חלק אינטגרלי בכל תוכנית עיסקית), אבל לומר שזו הסיבה להתקוממות זה כמו לתלות את פרוץ האינתיפאדה בעלייה של שרון להר הבית.

הקומץ פשוט הגיעה לרמת הזדהות מוחלטת עם הגורו שלו. עלבונו הוא עלבונם. הצלחתו בבית"ר היא הצלחתם. יום אסונה של מכבי הוא יום ששונם. מה שאושו הצליח להשיג בעשרות שנים של טאנטרה ויוגה הצליח נמני להשיג בזכות שערים, צלחות אליפות וריצות אקסטטיות לעבר היציעים.

אתם לא מרגישים שחסר משהו? בכל הטלנובלה הצהובה ורווית היצרים, הכסף והאגו הזאת יש קול אחד גדול שנדם. קולו של הקהל, שמחשיב עצמו לגדול במדינה. קולם של האוהדים, שעדיין נשבעים אמונים לסמל המגן דוד לפני סמל המנורה על בגדי המלך החדשים. להיכן נעלמו כל מאות האלפים, להיכן נעלמו כל האנשים שחגגו אך לא מזמן אליפות מדהימה בפוטו-פיניש של העונה עם מאמן צעיר וקבוצה צעירה עוד יותר? מדוע לא נשמע קולו של הרוב הדומם והאפאטי?

מעבר לפסטיבל שירי הדיכאון העיזבון והעלבון, מעבר לקקופוניה הכללית שמזמן יצאה משליטה, לא נשמע כמעט בכלל הקול השפוי שימחא כף למאמן צעיר ושאפתן, שיודה לדגו על שהוא עולה לשחק פצוע, שיחזיר קצת אהבה ליו"ר שבכל שנה מפסיד עשרות מיליוני שקלים על קבוצה שמחזירה לו רק שנאה ומשטמה. להיכן התאדו אוהדי מכבי ת"א, האם לקו בתסמונת יד-אליהו ועושים כבר את דרכם לעבר החניונים בעיצומה של העונה? כת חסידי נמני היתה אמורה להבלע ולהפוך לתופעת שוליים סהרורית בתוך הרוב ה'חי-לוני' של אוהדי מכבי.

כשחניבעל לקטר נבר בנפשה של ג'ודי פוסטר הוא גילה שם זכרון כואב, טראומטי, של כבשים צורחות המובלות לשחיטה. אבל מה שיותר חמור ומזעזע מזעקות השחיטה של נאמני נמני היא הדממה המוחלטת שבאה ברגע שאחרי ביציעים בבלומפילד. שתיקת הכבשים. שתיקתו של הרוב השפוי.