תשעה אפסים

"אתה יודע שבחודשים האחרונים מתו 15 אנשי צד"ל בכל רחבי הארץ מהתקפי לב ושבץ? אתה יודע כמה מאתנו נזקקים לסיוע נפשי? היום, כל צד"ל נכים נפשית".

חבית חומר הנפץ הבאה כבר כאן, והיא מבעבעת. תסכולם של לוחמי צד"ל - שנאלצו לברוח על חייהם ולהתגורר בישראל כפליטים - הולך ומתעצם. מצבם הכלכלי מחמיר ככל שנוקפים החודשים.

ההבטחות ששמעו מיד לאחר הנסיגה, על הימים שבהם ישתלבו בחברה הישראלית, יוכלו לחיות במדינות אירופה או לחזור במסגרת הסכם ללבנון – התנדפו כלא היו. המדינה מערימה עליהם קשיים. מנסה לשכנעם להסכים לחלוקה משפילה: קצינים יטופלו על ידי משרד הביטחון, חיילים פשוטים יטופלו על ידי משרד הקליטה. מי שאינו מסכים לחתום על ההסכם, לא מקבל סיוע מהמדינה. המצב הכלכלי חמור כל כך, שבחורף הקשה, למרות הקור, בחלק מהבתים לא מדליקים תנור, כי אין מנין לשלם את חשבון החשמל.

אם קיוו הצד"לניקים להסכם בינלאומי, שיאפשר את חזרתם ללבנון בלי לסכן את חייהם, באה עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה וטפחה על פניהם. לא רק שלא שולבו בעסקה, אלא שזו, מבחינתם, חיזקה את נסראללה כמנהיג בלבנון ובעולם הערבי כולו.

"שלא יצלמו את הילדים הרעבים שלנו"

כ-700 משפחות של לוחמי צד"ל לשעבר חיות כיום בישראל. בסך הכל כ-2,400 בני אדם. עם השנים הלך מצבן הכלכלי והתדרדר, ואילו המנגנון הביורוקרטי שהוקם כדי לטפל בלוחמים הלך ותפח.

קרוב ל-100 מתוך המשפחות חיות כיום בקריית שמונה. הם מטפחים קהילה חזקה ותומכת, וזוכים לאהבה ולסיוע מהשכנים, הסביבה הקרובה שיודעת, שלאורך השנים היו חיילי צד"ל החומה בפני המחבלים. האויב המשותף, שקריית שמונה מכירה אולי יותר מכל יישוב אחר בארץ, גורם לכך שהיחידים כלפיהם יש לאנשי צד"ל רק מלים טובות לומר, הם השכנים בקריה. אבל ממלים טובות אי אפשר לחיות.

הטמפרטורות בקריית שמונה, גירדו בסוף השבוע את האפס. אבל בבתים רבים שבהם מתגוררים לוחמי צד"ל, לא הודלקו תנורים. "אנשים לא יכולים להרשות לעצמם להשתמש בתנור, כי הם חושבים כל הזמן על חשבון החשמל, שלא יתפח", סיפר ל-ynet ג'מיל אבו שלהוב, איש צד"ל לשעבר שמשמש כפה לחבריו. אבו שלהוב עובד כעיתונאי בשפה הערבית בחברת התקשורת 'מולטיקאם' בקריית שמונה. בעל החברה, שמעון פרץ, מסייע לאבו שלהוב וחבריו ככל שהוא יכול - בהתנדבות.

"אני מבין שהמצב במדינה בכי רע, יש לנו עוד הרבה בעיות חוץ מאלה של הצד"לניקים", אומר פרץ, "אבל אסור לנו להתעלם מהם בצורה כל כך גסה. אני רק מקווה שההתעלמות הזו נובעת מאיזו שהיא תוכנית סודית לפתרון הבעיה, במסגרת הסכמים בינלאומיים, שנרקמת עכשיו באיזשהו משרד ממשלתי. מין תוכנית סודית שאסור לצד"לניקים ולנו לדעת עליה. אבל גם אם עובדים עכשיו על תוכנית כזו, אנחנו עדיין צריכים לאפשר להם לקנות לחם במכולת מחר בבוקר".

מפאת הכבוד, רבים מאנשי צד"ל לשעבר אינם מבקשים עזרה, ואינם מוכנים לחשוף את מצוקתם בפני התקשורת. "עדיף לנו למות ברעב, ולא לספר לאנשים שאנחנו רעבים וזקוקים לצדקה", הם אומרים. הם לא מבקשים צדקה. הם מבקשים אלא דרך לחיות בכבוד, מיגיע כפיים.

"אני גר בבניין שכמעט כל הדיירים בו הם אנשי צד"ל", מספר איש צד"ל לשעבר, סולימאן נחלה. "להרבה אנשים אין אוכל אבל לא מבקשים. בגלל הכבוד. יש בעיה, כי אנשים לא מוכנים שהתקשורת תיכנס ותצלם את הילדים הרעבים. אנחנו שונים בזה מחלק מהישראלים. אנשים יעדיפו למות מרעב אבל הדלת תישאר סגורה. לא סתם הזמנו את ראש הממשלה להיכנס אצלנו לבתים, ללמוד על המצב באופן אישי. אין לו דרך אחרת לראות את המצב שלנו".

הסיפורים הקשים, למרות הכל, דולפים. "היינו אצל חבר שגר בשכונה אחרת בקריית שמונה", סיפר נחלה. "נכנסנו לבית שיש בו רק מנורה אחת דולקת. לא היה חימום. אנחנו, אנשים מבוגרים, קפאנו שם אחרי רבע שעה. ולאיש הזה יש שלושה ילדים, שהגדול בהם הוא בן חמש. שמענו אותו אומר לאחיו הקטן, שהדליק את האור, שיכבה אותו, ומוסיף: 'אחרת מאיפה יהיה לאבא כסף כדי לשלם על החשמל'. אתה קולט? ילד בן חמש יודע שלאבא שלו אין כסף לשלם על החשמל".

כשמנתקים לאחת המשפחות את החשמל, בגלל החוב, מסייעים החברים מצד"ל. כל אחד נותן כמה שהוא יכול. 50 שקל פה, 20 שם, ומצליחים לדחות את רוע הגזירה, עד הפעם הבאה.

מלכוד התשלומים

חלק גדול מאנשי צד"ל מתקיימים כיום מקצבאות הביטוח הלאומי. משרד השיכון עוזר לאחרים בתשלום שכר הדירה. אולם גם מי שמקבל כיום עזרה, צבר פערים גדולים בתשלומים. לפני כשנה וחצי, החליטה הממשלה על מדיניות חדשה כלפי אנשי צד"ל. הבכירים, קצינים ברמות כאלה ואחרות, המשיכו לקבל טיפול מהמינהלת שהוקמה במשרד הביטחון. שאר הצד"לניקים לשעבר, החיילים הפשוטים, הועברו לטיפול משרד הקליטה, כעולים חדשים.

היתה זו נקודת השבר ביחסים הרעועים ממילא בין החיילים לשעבר לממשלת ישראל. הצד"לניקים התמרדו, יצאו להפגנות סוערות והקימו אוהל מחאה בירושלים. אולם ככל שנקפו החודשים לא זזה ממשלת ישראל, שמינתה את האלוף (במיל.) יוסי פלד לנהל את ענייני הצד"לניקים, מעמדתה: מי שמעוניין בסיוע, יחתום שהוא מוכן לעבור לאחריות משרד הקליטה.

המאבק ארך חודשים. הצד"לניקים מספרים, כי מי שחתם לבסוף, גילה כי 'נענש' על תקופת הסירוב. התשלומים עבור שכר הדירה לא הועברו רטרואקטיבית, ואנשים נותרו בחובות של אלפי דולרים לבעלי הדירות. "לי אישית יש חוב של 3,500 דולר לבעל הדירה. הוא סבלני, וזה המזל שלי", סיפר אחד מאנשי צד"ל המתגוררים בקריית שמונה. "כרגע הוא מקבל כל חודש את השכירות, אבל מה עם החוב? הרי מתי שהוא אני אצטרך לשלם אותו, והיום הזה יגיע. יש הרבה משפחות כאן, בקריית שמונה, שעומדות למשפטים בגלל החובות האלה. זה לא חובות על כך שהם לא משלמים כעת, אלה חובות עבר, מהתקופה שלא היינו מוכנים לחתום ולעבור לטיפול משרד הקליטה".

"שרפנו את העתיד בשבילכם"

כ-30 משפחות המתגוררות בקריית שמונה מסרבות גם כעת לחתום על אישור לפיו כי הן מוכנות לעבור לטיפולו של משרד הקליטה. הן הגרעין הקשה של הסירוב. מבחינתן, משרד הביטחון יהיה אחראי לנצח לגורלן, כפי שהוא אחראי כלפי כל פנסיונר של צה"ל.

כאשר מדברים לוחמי צד"ל לשעבר על היחס המפלה של משרד הביטחון כלפיהם, נזרקת הזהירות לכל הרוחות, והכאב האמיתי יוצא החוצה. הם עדיין בוררים את מלים, אבל הכאב יוצא מעמקי הבטן. מהנשמה. הם מרגישים, כי אחרי שהחיזבאללה השתלט להם על המדינה והבית, יש גם מי שמנסה לקחת מהם את הכבוד. את ההכרה בכך שהיו לוחמים. וזה מבחינתם, הגבול האחרון.

"אנחנו לא מבקשים טובות מאף אחד", אומרים אנשי צד"ל. "שירתנו בצבא דרום לבנון עבור מדינת ישראל. לא עשינו את זה בהתנדבות. זו הייתה העבודה שלנו וקיבלנו משכורת. אדם שעובד ומקבל משכורת, ואחרי 10, 20 שנה מפטרים אותו, לא מגיעים לו פיצויי פיטורין? לא מגיעה לו פנסיה? זה לא צדקה שאנחנו מבקשים מהמדינה, אלה כספים שמגיעים לנו, ובלעדיהם אנשים מגיעים לרעב".

סולימאן נחלה: "אין אדם אחד שעזב את דרום לבנון וברח לישראל, שלא הייתה לו סיבה טובה לעשות את זה. אף אחד לא עוזב את הבית שלו מרצון, כי ככה בא לו. מי שלא היה בצד"ל עבד עם השב"כ. מי שלא עבד בגלוי עבד בסתר. כל מי שנמצא פה יש לו סיבה.

"כשיש חיילים ישראלים, משרד הביטחון מטפל בכולם. בגנרל ובחייל. לא שולחים את החיילים הפשוטים למשרד אחר ומטפלים רק בקצינים. זה לא נגמר ביחס לחיילים. גם היחס לנכים מפלה לרעה את החיילים מדרום לבנון. חייל ישראלי מקבל קצבה מנכות של עשרה אחוז ומעלה. חייל מלבנון מקבל קצבה מנכות של 20 אחוז ומעלה. לא לחמנו לאותה מטרה? נתנו למדינה הזו הרבה יותר מאנשים שחיים כאן. שרפנו עבור מדינת ישראל את החיים שלנו, ואת העתיד".

היחס לבני משפחות חיילי צד"ל שנהרגו, מטריד אף הוא את הצד"לניקים. חלק מבני המשפחות מקבלים סיוע, ואחרים לא. הקריטריונים לא ברורים. בני משפחות שקיבלו קצבאות בעבר, הפסיקו לפתע לקבלן. אחרים, היו צריכים להוכיח כי בני המשפחה נהרגו בשירות צד"ל ולא בתאונה או באופן טבעי.

אליאנה אבו שלהוב, בתו של ז'אן, קצין לשעבר בצד"ל שנהרג בקרב, ויתומה גם מאם, קיבלה עם המעבר לישראל את הקצבה ממשרד הביטחון כרגיל. לאחר 8 חודשים הופסקה הקצבה. עד היום לא מבינים בני משפחתה מדוע.

"לקחו אנשים בגילאי 40-50 למדינה אחרת. איבדנו את כל מה שהיה לנו – חיים, תרבות, שפה, בתים ואדמות – ושלחו אותנו למדינה שאנחנו אפילו לא יודעים את השפה שלה", הם אומרים. "מנסים להכריח אותנו לקבל את הזכויות שלנו ממשרד הקליטה אבל אנחנו לא עולים חדשים. לעולה יש את הזמן להתכונן למעבר, הוא עושה את זה מרצונו החופשי. הוא יודע מראש לקראת מה הוא הולך, ובכל זאת קשה לו, אבל המדינה נותנת לו כל מה שהוא צריך. מה נותנים לנו? לחץ. אז אנשים נשברים נפשית. הרבה, הרבה מקבלים טיפול נפשי, גם מבוגרים וגם ילדים".

"ישראל נתנה את הכוח לנסראללה" 

גם הקולות העולים בעת האחרונה מלבנון מטרידים את אנשי צד"ל. בחודש אוקטובר השנה, בכנס בחירות בקריית שמונה, ביקשו מראש הממשלה, אריאל שרון, להכיר בהם כשבויי מלחמה, ולשלב אותם בעסקת השבויים העתידית.

זה לא קרה. כאשר ראו את העסקה מתבצעת לנגד עיניהם בטלוויזיה, בלי שאיש דיבר איתם או ניסה לשלבם, נחרדו. נסראללה, אומר אבו שלהוב, מדבר עכשיו כמו מנהיג של כל הערבים, וישראל נתנה לו את הכוח.

התעוררותו המאוחרת של הגנרל אנטואן לחד, מפקד צד"ל האחרון, שיצא מתרדמת בת ארבע שנים והחליט להגיב לאחר עסקת השבויים, גם היא הקפיצה את חייליו לשעבר. הם רואים בו אדם שנטש אותם בשדה המערכה. ברח מהקרב והעדיף להסתגר עם המיליונים (כך הם מאמינים) שקיבל מהמדינה. הם עדיין חצויים ביחס ללחד, אך כבר יש קולות הקוראים להעמידו לדין, יחד עם ממשלת ישראל, על הפקרתם כחיילים לאחר הקרב.

תשעה אפסים

גם כעת, לאחר ארבע שנים במעמד של תושבים ארעיים, לא מקבלים הצד"לניקים תעודות זהות אלא אישורי תושב קבע בלבד. עדיין, למרות הכל, לא אזרחים שווי זכויות. הם רוצים תעודות זהות כמו כולם. הם לא מקבלים.

"ביקשנו מראש הממשלה שייכנס לעובי הקורה של הבעיה שלנו. שיטפלו בה בצורה יסודית", אומר נחלה. "האנשים שמטפלים בבעיה שלנו חזקים במתמטיקה, אבל אנחנו לא מספרים. אנחנו בני אדם. אנחנו קשורים בדם להיסטוריה של המדינה הזו, וההיסטוריה שנכתבת עכשיו, החלק הזה של ההיסטוריה שלכם ושלנו, רע. רע מאוד".

ואולי הסיפור של צד"ל וישראל מומחש בצורתו הקיצונית ביותר - בסיפורו האישי של באהר רפאל. הוא מתגורר בנתניה. בדרום לבנון היה קבלן בעל אמצעים, היום הוא פועל פשוט. ביום הנסיגה היה בארץ - ומאז אינו יכול לחזור. הוא לא ראה מאז את אשתו וילדיו. חייו, כפי שהכיר אותם, הסתיימו באחת.

"נשארתי עם הבגדים שעלי, ואין לי לאן לחזור. לא קיבלתי עד היום גרוש מהמדינה. בלבנון, שפטו אותי ל-15 שנות מאסר. היתרון היחיד הוא שכאן אני יכול להסתובב בחוץ. לא בכלא. הבקשה המינימלית שלי מהמדינה היא מספר זהות. היום יש לי מספר מהמדינה: אפס, ועוד אפס, ועוד אפס. תשעה אפסים".

יוסי פלד: יש עוד מה לעשות

האלוף (במיל.) יוסי פלד, כיהן כאלוף פיקוד הצפון במשך קרוב לחמש שנים, מיוני 1986 ועד אפריל 1991. זו היתה התקופה הארוכה ביותר שבה כיהן אדם אחד בתפקיד, במהלך מלחמת לבנון, ובמהלכה יצר האלוף פלד קשרים חמים במיוחד עם ראשי צד"ל.

זמן קצר לפני הנסיגה מלבנון, ביקש ממנו ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לעמוד בראש ועדת היגוי בנושא אנשי צד"ל וגורלם לאחר הנסיגה. השבוע אמר פלד, כי המדינה עשתה הרבה עבור אנשי צד"ל לשעבר, אך לא עשתה מספיק.

מאידך, ביקש פלד להעמיד דברים על דיוקם. למרות שאינו מוכן לפרט מהם הקריטריונים לחלוקת אנשי צד"ל המטופלים על ידי משרד הביטחון לבין אלה המטופלים על ידי משרד הקליטה, לא מדובר, לדבריו, בחלוקה על פי דרגות צבאיות.

"המטופלים על ידי משרד הקליטה, מקבלים בדיוק את אותם תנאים כפי שמקבלים חבריהם המטופלים על ידי משרד הביטחון, להוציא את הנכים. כלומר שההרגשה של פחיתות ערך כלפי מי שמטופל על ידי משרד הקליטה, היא בעיקרה מוראלית, ולא כספית. לא שאני מזלזל בהרגשה המוראלית שלהם".

אז למה בכלל להפריד את הטיפול בהם בראש ובראשונה?

"זו היתה החלטה שהתנגדתי לה. לעומת זאת, אני זה שדאג, לפני כחצי שנה, שהממשלה תקבל החלטה להאריך את הסיוע לצד"לניקים בעוד שלוש שנים".

פלד טוען כי גם הטענה של הצד"לניקים על "ענישה" כלפי מי שלא חתם על הסכמה לעבור לטיפול משרד הקליטה, אינה מדויקת. "לא מדובר על 'הסכמה להעברה', אלא שכפי שכל אזרח במדינת ישראל שמבקש סיוע צריך לחתום על בקשה בביטוח הלאומי, כך גם הם. קמו כמה ישראלים חכמים, הסיתו אותם שלא יחתמו, ואמרו להם שעדיף להילחם על זכויותיהם בבג"ץ. בית המשפט גילגל אותם מכל המדרגות, וכיום 180 משפחות נאבקות לקבל את הכספים המגיעים להם רטרואקטיבית. אני לא יודע עוד כיצד זה ייגמר. לא ברור אם הם יקבלו משהו בסוף".