ללכת את קוויבק

יוצאים לדרך

יצאנו מהעיר הל, יאניק די-ויטו ואני, ביום רביעי בהיר אחד, 9 ביולי 2003, כששמיים כחולים מלווים אותנו. הלילה הראשון ביער נתן תחושה שהנה, חזרנו הביתה לאחר חופשה ארוכה, שסוף כל סוף היינו שם. בכלל, היומיים הראשונים היו פשוט נפלאים.

אבל להתמזגות עם הטבע יש גם מחיר. החרקים של יערות צפון אמריקה ידועים כצמאי דם, ואיך שהתחלנו את מסענו בקרבת היער היו רגליו של יאניק מכוסות 40 עקיצות יתושים לפחות. בנוסף, השמיים המבורכים של היום הראשון התחלפו בגשמים בלתי פוסקים, והטמפרטורות היו נמוכות מהרגיל לעונה. המבול המשיך ללוות אותנו בחמשת השבועות הבאים והפך את שטיח הטחב של היער (וגם את רצפת האוהל שלנו) לספוג ענק ואכזרי. השביל הבוצי והתלול, כמו גם ההרים המסולעים, היו לא פעם חלקים מאוד, ורגלינו הנושאות את כל כובד משקל גופנו, בנוסף לתרמילים הכבדים, החליקו לא פעם על שורשיהם הסבוכים של העצים.

היינו מוקפים בקביעות בעננים כבדים של יתושים תוקפניים, זבובים שחורים וזבובי איילים, כולם מתחרים על דמנו היקר. כל עצירה, אפילו רק לכמה שניות, היתה מלווה בעקיצות מכאיבות. כשהיינו מסוגרים באוהל ראינו את המפלצות האלה מתאספות בהמוניהן על הרשת, מחכות לקורבן הראשון שייצא החוצה ויתחיל להכין ארוחת הערב בזמן שהן ייהנו מהארוחה שלהן.

עננים, רוח, גשם וקור המשיכו ללוות אותנו גם כשעברנו מדרכים צדדיות, בהן חלפו על פנינו במהירות הבזק משאיות עמוסות בולי עצים, למעמקי היער, אליו הסתנן רק אור חלש. כמה ימים של חיים ביער, כשאנו מוקפים בצמחיה סבוכה ולחה, יצרו אווירה חונקת שגרמה לנו לפתח תחושה קלסטרופובית, כאילו צמרות העצים יוצרות תקרה מלאכותית מעל ראשינו.

היינו הצועדים הראשונים בשביל הזה, והתברר לנו מהר מאוד שהוא הותווה על ידי אנשים שהתנסו בצעידה למרחקים קצרים בלבד. עבור אנשים הנושאים על גבם ציוד קל לטיול של יום אחד, יתגלו השבילים התלולים כחוויה מאתגרת, אבל עבורנו הצעידה דמתה יותר לזחילה של צבים, הנושאים את בתיהם על הגב. הבידוד והריחוק שהתקבלו בברכה בשבועיים הראשונים למסע, הפכו קשים מנשוא. למזלנו הרב, היינו שניים.

טובים השניים

אחד היתרונות בצעידה למרחקים ארוכים בשניים, הוא שיש בן זוג שאפשר לסמוך עליו. מסע כזה יכול להיתפס גם כשיא רומנטי, אבל זוהי רומנטיקה שמשמעותה להיות יחד 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, לצעוד ביחד, לאכול מאותה צלחת, להזיע, לעבור מכשולים מרובים, שטפונות, סערות, התייבשות, היפותרמיה, מצבי רוח שונים ומשונים, להיות תקועים באוהל קטנטן ורטוב למשך שעות, כשמעל דופק הגשם בחוזקה ואין מקום לזוז. וכן, גם לחלוק, ברומנטיות גמורה, ניחוחות של יותר משבוע ללא מקלחת.

כצוות, היינו יעילים להפליא, כשכל אחד ממלא את משימותיו במיומנות.

שירת המלאכים

על כל שביל צעידה למרחקים ארוכים יש אנשים שברגעים בלתי צפויים יגישו עזרה. למשל, יסיעו לעיר הקרובה, או יציעו מחסה ללילה. אנשים טובי-לב אלה מכונים מלאכי השביל, וגם אנחנו נתקלנו בהם במהלך המסע.

כבר ביום השלישי לצעידתנו התעקש אדם זר שראה אותנו עומדים בגשם זלעפות, לקחת אותנו ברכב שלו לאכסניית נוער שהיתה מרוחקת 40 ק"מ מהנקודה בה נפגשנו, כדי שנוכל ליהנות ממקלחת חמה. הוא אף שילם עבור השהות באכסניה וכמובן התנדב לבוא לאסוף אותנו בבוקר שלמחרת, למקום בו הפסקנו לצעוד.

כמה שבועות לאחר מכן, בעודנו מכינים את ארוחת הערב בכניסה לפארק וחולמים על מלאכי שביל שיציעו לנו מקלחת חמה (מה שלא עשינו כבר עשרה ימים), מכונת כביסה גואלת, ובאותה הזדמנות גם איזה המבורגר עסיסי - הופיעה לפתע, מאמצע שום מקום, בחורה קטנטונת, שחורת שיער. היא קפצה מתוך משאית וידיה היו מלאות כל טוב: סבונים, שוקולד, פירות טריים, ביצים, לחם טרי ועוגיות. אחריה יצא מהמשאית בחור בלונדיני חייכן. מהר מאוד הבנו שהיא מתאמת השביל של האזור אליו נכנסנו, ומאחר שידעה היכן נשהה בלילה, הגיעה עם חבר כדי להציע לנו מקלחת, כביסה, וכן, כן, גם המבורגרים.

לא פעם היו מקרים שבהם תושבי עיירות, בנדיבותם הרבה, הרשו לנו להקים את האוהל שלנו מאחורי בתי ספר, על מגרשי כדורגל, ופעם גם במרתף כנסיה. כאשר היינו צועדים על כבישים, נהגים חולפים התעקשו להסיע אותנו, מתקשים לקלוט מדוע אנו צועדים מתוך בחירה ולא מתוך צורך.

הבה נגילה

לאחר שבועות של התבודדות, שימחו אותנו מאוד החדשות על הגעתו של אבי, יצחקל'ה, שהחליט לקחת חופשה בת חודש מעבודתו בארץ ולבוא לצעוד בחברתנו. תפנית נוספת חלה במסענו: הגשמים פסקו והטמפרטורות החלו לטפס. השביל הביא אותנו לנהר סיינט לורנס, למקום שבו המים המתוקים ממזרח קנדה מתמזגים להם בהוד והדר עם מימיו המלוחים של האוקינוס.

יצחקל'ה הגיע בתיזמון מושלם - תחילתה של עונת נשירת העלווה. היתה זו תהלוכה ססגונית של עלי מייפל בצבעי כתום, צהוב ואדום, שהשרתה אווירה קסומה. יצחקל'ה הביא איתו טעמים מהבית: דבש, תפוחים ופלחי אננס מיובשים, עוגיות תוצרת בית ממולאות חלבה וכמה שקיות במבה. רק פתחנו אותן, וכבר נמוגו.

יומיים לאחר הגעתו, זכה גם אבי לחוות את טוב לבם של מלאכי השביל. לאחר ארוחת ערב נפלאה, במהלכה ניגן אחד המארחים, בכינור, את הבה נגילה, הוזמנו להישאר ללון בבית. ימים אחר כך עוד הדהד שמו של משה דיין, גיבור מלחמת ששת הימים, על גדות הנהר. 

שני דובים וזאב

אפילו בצעידה חרישית ביער, בעלי החיים מסוגלים לשמוע אותנו ממרחק של קילומטרים ודואגים להסתתר מפנינו. פה ושם התמזל מזלנו לפגוש חיות בר יוצאות דופן, והמפגשים האלה הפכו לשיאים של היום.

יום אחד חצו שני דובים את השביל מולנו. בהזדמנות אחרת, בשעת בין ערביים, קיפץ שועל אדום-זנב בהתרגשות כשגילה שהמחנה שלנו הוקם בטריטוריית הציד שלו. זאב הקיץ אותנו בתדהמה משנתנו כשהוא מיילל לאור ירח במרחק שלא עלה על 35 מטר מהאוהל.

יום אחד פסענו באזור שבו הקימו בונים סכרים בשטחים מוצפים. הבונים הכו בזנבותיהם השטוחים על פני המים, כדי להזהיר את משפחותיהם מנוכחותנו.

בכל יום לאורך המסע הייתי מתה לראות מוס. המשאלה התגשמה ימים ספורים לפני הסוף, כשהיינו בדרכנו למחנה, רטובים וקפואים, על סף היפותרמיה. הפתענו נקבת מוס שלא הריחה אותנו מתקרבים. בלי לזוז, שמעתי את עצמי משחררת צרחת שמחה חרישית. במשך כמה דקות בחנו זו את זו בשלווה, ואז המשכנו לצעוד, יאניק ואני, מקפידים לא להוציא הגה, מתוך כבוד למארחת האצילית שלנו.