שתף קטע נבחר

המופע של ז'רום בל: הקהל במרכז

גאונות או תרמית? חדשנות או סתם פרובוקציה? "המופע חייב להימשך" הוא מעבדת ניסוי, שבה ההצגה האמיתית מתרחשת בראשי הצופים . חנוך רוזן למשל התעצבן ועזב באמצע

הקהל נכנס לאולם, מתיישב במקומו, נזכר (בחלקו), לכבות את הטלפונים הסלולרים. עוד שניה זה מתחיל. אור האולם כבה. שקט מסביב. חושך - וכלום, וכבר אמור היה להיות משהו, וכלום, והנה אולי. ולא. בדיוק כשאתה מגניב מבטים לצדדים נשמע ברקע שיר מ"סיפור הפרברים". מרגיע להיפגש עם שיר מוכר באמצע אולם חשוך.

 

די.ג'יי שיושב למרגלות הבמה נותן לשיר להיגמר ומחליף ל-Let The Sun Shine. עדיין לא קורה כלום. מה אתה אמור לעשות עכשיו? מה להרגיש? למה מצפים ממך? אתה מגניב מבטים לצדדים, מנסה לקבל אשרור, למשהו. מישהו רחוק מאחור מוחא כפיים. טבעי, לא? אור הבמה נדלק ואתה חושב – הנה מתחילים – מתרווח בכסא - וכלום. האור עלה, אך הבמה פעורה וריקה כמקודם, מתענגת על מחיאות כפיים מדרבנות של קהל נבוך. רק בשיר השלישי Come Together מכסות 16 דמויות את הבמה העירומה, ניצבות בבגדי חול ובוחנות את הקהל ארוכות מכף רגל ועד ראש.

 

גאונות או תרמית?: חדשנות או סתם פרובוקציה? "המופע חייב להמשך" של אמן הבמה הצרפתי ז'רום בל, הוא מעבדת ניסוי, שבה ההצגה האמיתית מתרחשת לאו דווקא על הבמה, אלא בראשי הצופים היישובים באולם.

 

אפשר להתייחס לעבודה כאל קפריזה אינפנטילית שמתרגמת אחד לאחד שמות שירים לתנועה – כמו Come Together בו הבמה מתמלאת באסופת אנשים, או I Like To Move It בו כל אחד מהם מזיז איבר שונה בגופו, Let's Dance שמרקיד אותם או Ballerina Girl בו הנשים שנשארו על הבמה מתרגלות תנועות קריקטוריסטיות מהז'רגון של הבלט הקלאסי. אפשר גם לתרגם את האירוע כסאטירה, שמתבדחת על חשבונו של ריטואל המופע הידוע מראש, מגחכת על התפיסה המובנית ועל סיפוק בסיסי של ציפיות הקהל.

 

לא להישאר לבד

 

יש לא מעט עדריות בתגובות הקהל למתרחש – מישהו מתחיל למחוא כף ואליו מצטרפים אחרים, מישהו מצטחק מתוך מבוכה והצחוק סוחף את האולם, זוג קם לעזוב ואחריו ממהרים אחרים לגבש דעה ולנוס על נפשם. העיקר לא להישאר לבד עם חוסר הוודאות.

 

את הפנטומימאי חנוך רוזן, למשל, המופע הכעיס עד כדי כך שגרם לו לעלות לבמה ולדגמן בפנטומימה שעמום באמצעות פיהוק. כשירד מהבמה, אסף את חפציו ועזב את האולם בהפגנתיות. אחרי רוזן עלתה לבמה קבוצת צעירים שרקדו, כמו רצו להראות שגם הם יכולים.

 

בל בחר להשאיר את הקהל להתבשל בתוך עצמו בחושך במשך דקות ארוכות במהלך המופע - כמו למשל בשיר Imagine של הביטלס שגרם לקהל לנפנף במציתים ובהמשך בטלפונים הסלולריים הזוהרים בחשיבה, העיקר לעשות משהו כי "המופע חייב להימשך". לא ברור אם זרעי הפרובוקציה שנוטע בל אמורים לעצבן או לשעשע, מה שבטוח הוא שבהתנסות הזו, אי הוודאות מלבה אנטגוניזם שאותה אתה הצופה מתבקש לברר.

 

על הבמה עומדים אנשים שבקלות היו יכולים להיות אתה, הן מבחינת צורתם החיצונית והבגדים שהם לובשים והן מבחינת מיומנויותיהם. הם מציגים במידה רבה את תנועת החיים, הריאליסטית והיומיומית. אין כאן חדשנות רדיקלית, או חוויה עמוקה ומטלטלת שעוברת על הקהל - אבל משהו בשיבוש החוקיות הבלתי כתובה שבין הקהל לאנשים שעל הבמה, הופך את האירוע למסע אנתרופולוגי מרתק.

 

הקהל, באופן מפתיע, הוא מרכז הערב ובו תלויה הצלחתו. הצופים הופכים שלא ברצונם לבעלי תפקיד שונה מזה שהם מורגלים בו במופעים קונבנציונליים, יותר מזה הם נדרשים, תחת מבטם הבוחן של האנשים שעל הבמה, להתפשט מהפסיביות ולהגיב למתרחש סביבם.

 

אין כאן כוריאוגרפיה או שימוש יוצא דופן בחלל, תלבושות מרהיבות או תפאורה אווירודינמית, קולאז' מוזיקלי מבריק או טקסטים עמוקים. בל לא צולל לתוך מעמקי הרגש אלא מציע לקהל לשנות את כללי המשחק כפי שהכיר אותם עד כה, והתוצאה בהחלט משעשעת.

 

The Show Must Go On - ה', 11.3 בשעה 21:00; ו', 12.3 בשעה 22:00; מוצ"ש, 13.3 בשעה 21:00 באודיטוריום סמולרש קמפוס אוניברסיטת תל-אביב

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בל. מציע לשנות את כללי המשחק
צילום: לוראן פיליפ
האנשים על הבמה בקלות יכולים היו להיות אתה
צילום: לוראן פיליפ
לאתר ההטבות
מומלצים