"'השיטה" זעקה לא מעניינת באמת
עבודתם החדשה של נאוה צוקרמן ואנסמבל תמונע מציגה פן חיצוני מרשים, אבל לא חוויה מורכבת
עבודתם החדשה של נאוה צוקרמן ואנסמבל תמונע היא ניסיון לחקור את התהליכים של התמסרות והתבהמות המתרחשים במסגרת קבוצה המנסה לפתח שיטה לשיפור החיים, ושבראשה עומדת דמות כריזמטית בשם אדם רייכר.
המחזה המקוטע נוגע בהמון תהליכים, כמו העימות עם העבר שנדרש מהחסידים, חיפושי המשמעות שמובילים אותם לקבוצה, הרצון להצלחה ובעיקר ההתמסרות של האינדיבידואל לאידיאל הקבוצתי הבא לידי ביטוי במפגנים פסבדו-פאשיסטיים לאורך הערב.
החלק החזק של המופע נמצא בשימוש בחלל הפתוח ובדינמיות הרבה של ההתרחשות. השחקנים מגישים ביצועים אנרגטיים מאוד, שבולט בהם המרכיב הפיזי והאלים. מעל לכולם שולטים חן חגי המרשים בדמות המנהיג כשלצידו יוסי רחמני כעוזרו המפחיד ויעל דר כאהובתו שמתעדת את התהליך במצלמת וידיאו.
הבעיה היא בפיתוח דמויות המאמינים, שאינן יותר מאשר אוסף קריקטורות המשורטטות בגסות: הדתייה שמסרה את תינוקה לאימוץ (עדיה גודלבסקי); הבלונדינית שברחה מהחתונה (שרון שחל); המסתערב הקשוח שאיבד את אונו (ניב רז); ובן-הטובים שאביו התעלל בו (יוסי מרשק). הניסיון להעניק לדמויות עומק פסיכולוגי באמצעות מפגשים ביניהן אינו עובד, והוא עומד בסתירה לאופי הגרוטסקי והמוחצן של רוב ההצגה.
גם הפיתוח העלילתי, שיוצר בסוף סוג של מהפך בו המנהיג מודח, ואחד התלמידים יורש אותו, לוקה בחסר ואינו מספק תשובה לשאלת סוד כוחו של המנהיג. התוצאה היא עבודה שמרשימה בפן החיצוני שלה ובזעקתה נגד העדריות, אבל מתקשה לבנות חוויה אנושית או אסתטית מורכבת ומעניינת באמת.
לפנייה לכתב/ת 
מתוך ההצגה
מומלצים
