למה הם רוצים למות?
במקום לרתום את הנתונים על המספר הגדול של ילדים פלסטינים המשתוקקים למות כשהידים לצורכי תעמולה בעולם, כדאי שנעצור ונחשוב איך הם הגיעו למצב כזה
באחת מתוכניות הבוקר הופיע השבוע יונתן פלד, דובר משרד החוץ, שהתבקש להגיב על נתון מעתיק נשימה שהופיע בעיתונות: אחד מארבעה ילדים פלסטינים רוצה למות כשהיד כשיגיע לגיל 18. הדובר הנכבד היה נרעש. לא משום שהמידע הזה מצמרר, אלא משום שהנה נפל לו לידיים פריט תעמולה שממנו אולי אפשר לבשל מטעמים. ישראל פשוט מוכרחה, הוא הסכים (ואין לי ספק שלו זיפזפתי במרץ בין הערוצים הייתי מוצאת עותקים שלו מגיבים בדרך דומה אצל מראיינים אחרים), לנצל את זה לצורכי הסברה, להראות לאירופים, להראות לעולם, לגרוף קצת סימפתיה.
את המחשבה שהעולם יחבב אותנו יותר אם נראה לו עם מי באמת יש לנו עסק, וכמה לא אנושיים הם אלה שעומדים שם ממול, הייתי מכנה מחשבה צינית - אלמלא הייתה ציניות מילה הרבה יותר מדי עדינה לתיאור המצב. מדובר הרי בניסיון לקפץ בשמחה על התחושה שמתחת לכול האירועים האלימים פה, בארצות הברית ולאחרונה גם באירופה, רוחשת מלחמת תרבות, שבה בני אור נלחמים בבני חושך, מערכת ערכים הומנית, רציונלית ושפויה נלחמת על חייה מול ברבריות, תשוקות קדמוניות וחשיכה, וערכם של חיי אדם נמדד בשני צדי הגדר בדרכים שונות לחלוטין. ואם שם גדלים ילדים שחושבים שטוב למות בעד ארצנו (ארצם?) מי יכול לבוא אלינו בטענות?
אין לי ספק שלפני 40 שנות כיבוש לא חלמו ילדים פלסטינים למות מוות אלים שמכוון לזרוע אימה והרס ויגון. היו להם בוודאי צרות אחרות אז, אבל היתקלויות עם אנשי צבא, הרג ופציעות, השפלות, גז מדמיע, מסוקי קרב מפגיזים והרס בתים לא היו אז חלק משגרת היומיום שלהם, וכמוהם גם הייאוש, העלבון ותחושת חוסר המוצא. העובדה שיותר מ–%97 מהם סובלים מתסמונות פוסט-טראומתיות, שהמציאות שלהם רווית חרדות ואי-ודאות, שהם לא מסוגלים אפילו לחייך והמאבק בכיבוש הוא כמעט ערוץ התקווה הבלעדי הפתוח בפניהם – היא לא הטרגדיה שלהם בלבד, היא גם הטרגדיה שלנו.
אפילו בעולם שבו במקום חוקי הטבע שולטים חוקי הספין התקשורתי, הדיבורים על רתימת האינפורמציה המזוויעה הזו לשיפור מעמדה של ישראל בעיני האומות נשמעים מרושעים ממש. האם העולם לא ישאל את עצמו את מה שאנחנו אמורים לשאול את עצמנו – כיצד הגיעה החברה הפלסטינית למצב הנורא הזה? האם לנו אין חלק (בואו נתפשר על 50% בלבד, נניח) בזה? האם כשהחברה שאליה אנחנו מחוברים כמעט כמו תאומים סיאמים מאבדת את זהותה, יש לנו סיכוי לחיות לצדה כאילו כלום?
ונניח שלבנו לא מתכווץ למשמע הנתון הזה - אחד מכול ארבעה ילדים פלסטינים רוצה למות כשהיד – האם לא ראוי שלפחות נעצור רגע, נחשוב על זה, ונסמיק מבושה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
