אז למה ש"ס פרשה?

"איך היא עושה לנו את זה? איך היא יכולה לפרוש אחרי כל מה שנתנו לה? מה לא עשינו בשבילה, רצתה כסף - קיבלה, רצתה כבוד - קיבלה, רצתה את הראש של יוסי שריד - קיבלה, אז למה היא פורשת?"
היה משהו מתדהמת האוהב הנבגד בתגובה החילונית הטיפוסית על פרישת ש"ס מהממשלה. משהו לא רציונלי, שוק רגשי, אכזבה, אפילו מרירות. צביקה הדר סיפר לי פעם על חוויה שהייתה לו בטקס מלכת היופי של באר שבע. הוא הנחה את הטקס, ואחרי שהכל נגמר, ראה את אבי אחת מהמועמדות שלא זכו, רודף בזעם ובבכי אחרי הבת שלו, רודף עם רצח בעיניים. כששאל את האב הנרגז, מה עשתה לו הבת, ענה האב בבכי: "מה לא נתתי לה? רצתה בגדים לתחרות – קניתי לה, רצתה רימל לעיניים – קניתי לה, רצתה כסף לאיפור – נתתי לה, וכל זה בשביל כלום? לא יכלה לפחות להביא 'חביבת הקהל?'".
ש"ס רצתה נורא להיות חביבת הקהל ולכן פרשה מהממשלה. לא יעזור הבכי, הכעס ותחושת הבגידה. לא בגלל האהבה היא קיבלה את רשימת הדרישות שלה לפני שבועיים, ולא בגלל אובדן האהבה היא פורשת היום. הכל נובע מאינטרסים לגיטימיים שלה, כמו של הנושאים ונותנים איתה. נכון, אין הרבה סטייל בהתנהגות הפוליטית שלה, אז מה? במפלגת המרכז יש סטייל? איפה בכלל יש סטייל במערכת הפוליטית שלנו?
אז בלי מרירות נשאל בכל זאת – מה היה החישוב הפוליטי כאן. התשובה היא, כנראה, שש"ס בבעיה. היא שרויה במה שאפשר לכנות "מלכוד השלום". ייתכן שהשלום הוא משאת נפש לה ולבוחריה, אבל אין ספק שמימוש השלום הוא כריתת הענף עליו היא יושבת עליו. היא והמפלגות החרדיות האחרות. כל כוחן של המפלגת החרדיות נובע מגמישותן המדינית, מיכולתן להיות בממשלת ימין ושמאל כאחד. השמאל רוצה בהן בשביל השלום, הימין רוצה בהן בשביל הביטחון. השמאל מוכן לפשרות כואבות עם עצמו כדי שילכו איתו בדרך השלום, והימין עושה אותו הדבר בשביל האינטרס הלאומי שלו. נדמה לי שויקטור שם טוב היה השמאלני הראשון שאמר בשעתו כי הוא מוכן לעטוף עצמו בשטריימל בשביל השלום. מאז חזרו על האמירה הזו רבים, האחרונה שבהם היתה יעל דיין שבשבוע שעבר אמרה כי למען השלום היא מוכנה לחבוש שביס. מנגד, אריק שרון היה מוכן לגייס כסף לרשת החינוך של ש"ס – וזאת בשעה שמפלגתו שלו משוועת לגיוס כספים – והכל בשם האינטרס הלאומי כפי שהוא מפרש אותו.
אבל מה יקרה יום אחרי השלום? מה יקרה רגע אחרי שלא תהיה בעיה בטחונית בארץ הזו? המפה הפוליטית תשתנה כולה, הימין והשמאל המוכרים לנו יאבדו את משמעותם, התגבשויות חדשות יעלו על פני השטח, והחרדים יאבדו את כוחם הבלתי יאומן בפוליטיקה הישראלית. כי אם יש שלום, יעל דיין יכולה להעיף את השביס מעל ראשה ולחזור לשפת הים, אפילו ביום כיפור, ואריק שרון יכול לחזור לגייס כספים לליכוד, כי עניי עירו קודמים. החזיון המקומם של קבוצה לא גדולה של חברי כנסת האוחזת מדינה שלמה במקום רגיש – ישתנה.
ש"ס ויהדות התורה חיות על זמן שאול. הן יודעות את זה. עכשיו צריך הקורא לשאול את עצמו מדוע צריכה ש"ס לסכן את מעמדה בקרב ציבור בוחריה הימני כדי לתמוך במהלך שלום, שאם יתממש במלואו יביא לחיסולה? למה היא צריכה לנסוע עם ראש הממשלה לקמפ דייוויד, כדי להביא משם את האקדח שיירה בראשה? ובטווח הקצר – למה היא צריכה לתת גיבוי להסכם שלום כאשר ריח של בחירות כבר נישא באוויר?
ואם ברק יכריז על בחירות במקום משאל עם – מה היא תציג לתומכיה בשכונות, את הסכם השלום עם הפלסטינים? בוחריה הימנים ימאסו בה, והפוליטיקאים משמאל יוכלו לבטא באופן חופשי את דעתם עליה ועל הליכותיה.
נדמה לי שש"ס כבר נערכת ליום שאחרי ההסכם. גם היא יודעת ששנות הסכסוך הישראלי-ערבי מגיעות לקיצן. אם לא בסיבוב הזה, בסיבוב הבא. אם לא בקדנציה הזו, בקדנציה שאחרי. אחרי שיהיה שלום כל הקמיעות שבעולם לא יועילו. היא צריכה למצוא אג'נדה פוליטית חדשה.