ללמוד מהאמריקנים

הדרך שלנו לטיפול בטרור כוללת על כמה עיקרים, ביניהם:

• לא להתחיל מו"מ עם הפלסטינים לפני שהטרור ייפסק.
  

• לחץ שוטף על האוכלוסייה הפלסטינית ובלימה כלכלית במטרה למנוע מהם רווחה, כדי שיבינו כי אין תועלת בתמיכה בטרור וילחצו על ארגוני הטרור להפסיק את הפיגועים.
  

• ערעור והחלשה של המערכת הפוליטית והמדינית של הרשות.
  

לעומתנו, לא רחוק מכאן, בסביבה בעלת דימיון מסוים אם כי גם שוני רב, בעיראק, נוהגת ארה"ב באסטרטגיה מוצהרת אחרת:

•  ניהול מו"מ עם כל האוכלוסיות בעיראק.
  

• לחץ מזערי על האוכלוסייה ובניין הכלכלה העיראקית מחדש, משום שלפי התפיסה האסטרטגית שלהם יש קשר ישיר בין עוני וסבל לבין טרור.
  

• חיזוק, תמיכה ואפילו עיצוב של המערכת הפוליטית והמדינית בעיראק.
  

שתי הגישות שונות בתכלית, למרות שהמטרות הסופיות של נשיא ארה"ב בעיראק ושל ראש ממשלת ישראל בשטחים הן הקמת מדינות עצמאיות שיחיו בשלום עם שכנותיהן.

אצלנו השתרשו עיקרי תפיסה אסטרטגית נגטיבית עד כדי כך שגם כאשר יש הזדמנות שבה האינטרסים של שני הצדדים נפגשים, ויש אפשרות להגיע להסכמה – מתכננת ישראל מהלך חד-צדדי בלי לנסות להגיע להסכם ולקצור הישגים מדיניים-חיצוניים ופוליטיים-פנימיים. איננו מנסים את דרך המו"מ. למשל, הסכמה הדדית על פינוי רצועת עזה ותיאום תהליך הפינוי עם הרשות הפלסטינית תאפשר לגורמים מתונים לגבור על החמאס ולשלוט ברצועה ללא חשש לכאוס ולמאבק ממושך בין החמאס לרשות.

פרשה זו, שתימשך זמן רב, מלמדת כי אפשר ללמוד מהאסטרטגיה האמריקנית, לבחון שינוי של כללי משחק פורמליים ולא-פורמליים ואולי להגביר את הסיכויים לשבור את הקיפאון. הלא זוהי מטרת הביניים של ראש הממשלה שרון, של האופוזיציה ושל חלק גדול מהעם היושב בציון. לשם כך עלינו לרענן כמה עיקרים בתפיסה האסטרטגית:

• האם גישת הלחץ הכלכלי עובדת? האם אין מקום להחליפה בגישה שונה של בניית תשתית כלכלית שתיטיב עם אוכלוסייה תומכת? דוגמה לניסיון כזה הוא אזור התעשייה בארז. האם הלחץ מועיל לנו לטווח ארוך או מעורר עוינות ומגביר את התמיכה בטרור, ומה ניתן ללמוד מהאמריקנים?
  

• האם סיוע ותמיכה במערכת פוליטית פלסטינית היא מהלך חיובי? האם אין הסכמה די רחבה כי הוחמצה הזדמנות כאשר אבו-מאזן התמנה לראש ממשלה?
  

•  ולבסוף, האם ניתן להפריד בין לחימה בכל ארגוני הטרור כולל פגיעה שיטתית ואיטית, לבין ניהול מו"מ עם גופים פוליטיים שאינם מעורבים בטרור? האם לא ניתן להפריד בין נושאים שלא נדון עליהם לבין נושאים שאפשר לדון עליהם? כנראה שכחנו את שלושת הלאווים של מדינות ערב, שהראשון שבהם היה "לא למשא ומתן", ואת התסכול של ישראל שבעקבותיו נעצה את ציפורניה בשטחים.
  

כפי שמדינות רבות באות ללמוד מאיתנו כיצד נלחמים בטרור, מותר גם לנו לבחון וללמוד, ולפעמים גם לאמץ, דרכים לעיצוב הסדרים אשר משרתים את האינטרסים שלנו.