חצי יובל לשלום הקר
זכינו להיעדר אלימות בינינו ובין מצרים. עד שהמצרים ירצו ביותר מכך אין סיבה להתחנן לנורמליזציה
ב-1980 הייתי חבר המשלחת הישראלית שניהלה בקהיר מו"מ על הסכם התרבות, המדע והחינוך בין שתי המדינות. זה היה בשיאו של ירח הדבש הישראלי-מצרי, ואז גם דימינו שרעיון האוטונומיה יספק את הגשר לפתרון הבעיה הפלסטינית. הוצפנו בעשרות הצעות לשיתוף פעולה בין שתי המדינות, שאפילו מימושן החלקי היה יוצר תלות מרחיקת לכת של מצרים בסיוע ישראלי. החלטנו אפוא לשמור על פרופיל נמוך ולא לעורר את רוגזם של בני שיחנו.
אחת ההצעות שהעלינו הייתה ללכת בעקבות צרפת וגרמניה, שהחליטו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעקבות מאות שנות מלחמה, להקים ועדה משותפת לבחינת ספרי הלימוד, כדי להקהות את עוקצן של האידיאולוגיות הלאומיות המציגות את ה"אחר" כאויב. חשבנו שעמיתינו המצרים יקבלו בברכה את הדוגמה האירופית הנייטרלית הזאת. אבל תגובתם הממה אותנו. סגן-השר שישב שם כמעט קפץ מעורו. "אתם מבקשים להכתיב לנו מה יודפס בספרי הלימוד שלנו?", קבל. "לא בא בחשבון. זה שייך לריבונות שלנו!". הנושא ירד מסדר היום.
יוזמה אחרת – הקמת מרכזי תרבות של שתי המדינות, זו אצל זו – אמנם זכתה להסכמה דו-צדדית, אך מצרים לא הקימה עד היום את המרכז שלה בת"א (ואילו המרכז הישראלי פועל בקהיר, אך השכבות המשכילות המקומיות מחרימות אותו). פרט למקרים בודדים, מלומדים מצרים לא נענו למאות ההזמנות שנשלחו להם לבוא לישראל, ואלה שהביעו עניין בכך קיבלו רמזים ברורים מהשלטונות לחדול מכך.
שום חוקר ישראלי לא הוזמן להרצות באוניברסיטה מצרית. איגודי העיתונאים, המורים, הרופאים מחרימים את ישראל. ספרי הלימוד המצריים מציגים את ישראל כפי שהציגוה לפני הסכם השלום. היחס אל שגרירנו הוא – המילה קשה, אך נכונה – כאל מצורע.
כאשר השלטונות המצריים אומרים שאי-אפשר לכפות על החברה המצרית ידידות עם ישראל, ראוי להתייחס לכך בגיחוך. העיתונות והאקדמיה במצרים אינן נהנות מחופש פעולה. מדובר בהחלטה אסטרטגית מצרית. כדאי לכבד אותה – ולנהוג לפיה. שלום קר עדיף על מלחמה חמה; הלוואי ונגיע למצב דומה עם הפלסטינים. מובן שאי-אפשר לכפות על תיירים מצרים לבקר בישראל, וברור שהם מעדיפים את אירופה על-פני ישראל. אך כאשר קיימת תחושה עמוקה של איבה, כאשר העיתונות המצרית כותבת היום על ישראל כעל אויב, אל יתפלא נשיא מצרים אם תיירים ישראלים ידירו את רגליהם מארצו.
כאשר יחליטו המצרים לקיים יחסים נורמליים עם ישראל, כאשר המילה "נורמליזציה" תחדל להיות מילה גסה בשיח הפומבי המצרי, כאשר מובארק יואיל לבקר בישראל – רק אז יחול שינוי ממשי במרקם היחסים בין שתי המדינות.
שלום אינו רק היעדר לחימה. הוא מבטא מערכת ערכים, הכרעות מוסריות ותפיסת עולם. כל אלה חסרים עד-כה בעמדה המצרית כלפינו. כל עוד זה המצב, כדאי גם לא להתחנן אצל המצרים לנרמל את היחסים עמנו.
השלום הקר מבטיח היעדר אלימות. ומה ששייך לחילופי ספורט, נוער, תזמורות וחוקרים – יש בעולם מקומות מעניינים יותר, שווקים פתוחים יותר, קבוצות כדורגל טובות יותר ומוסדות מחקר מהוללים יותר ממה שמצרים יכולה להציע.
כל הכבוד לשלום הקר שמצרים מקיימת זה רבע מאה שנה עם ישראל. נמשיך גם אנו לקיימו ולכבדו, בדיוק כפי שעושים זאת המצרים. קוראים לזה הדדיות.
לפנייה לכתב/ת 
הנשיא מובארק. אי אפשר לכפות ידידות
צילום: רויטרס
מומלצים
