אני שונא את עצמי, אני רוצה למות

מוסיקת הרוק איבדה את מי שהיה כותב השירים והקול הבולט שלה בשנות ה-90. קורט קוביין, 27, תמלילן, מלחין, גיטריסט וסולן להקת "נירוואנה", נמצא ביום שישי מוטל ללא רוח חיים כשכדור אקדח נעוץ בראשו, בקוטג' שליד ביתו בסיאטל. המשטרה מצאה אקדח מונח ליד החזה שלו ופתק, שקוביין השאיר לפני שוויתר על חייו, ושעדיין לא ידוע מה כתוב בו.

טכנאי חשמל שהגיע לבצע עבודות במקום, היה הראשון לגלות את המנוח. המשטרה משערת כי ייתכן שגופת קוביין שכבה שם כ-48 שעות לפני גילוייה. ההודעה הרשמית הראשונה מטעם החברה המנהלת את "נירוואנה", מנוסחת כך: "אנחנו נעצבים עמוקות על אובדנו של אמן כה מוכשר, חבר קרוב, בעל ואב אוהב".

אימו של קוביין, וונדי או'קונור, אמרה ביום שישי בלילה כי בנה נעדר מזה שישה ימים, וכי חששה שהוא באמת יימצא מת. "עכשיו הוא עזב והצטרף למועדון המטופש ההוא", היא הוסיפה, בהתייחסה לקבוצת-העלית של אגדות הרוק המתות. "אמרתי לו שלא יצטרף למועדון המטופש הזה".

הרס עצמי

קוביין היה הכישרון הגדול ביותר שקם לרוק האמריקני מאז ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, שהוציאו את תקליטיהם הראשונים בשנה בה נולד, 67'. סופו, שגם מת בן-גילם. חשוב לציין, שבניגוד למרבית ענקי הרוק שמתו כתוצאה מהרס עצמי ממושך ואיטי, באמצעות סמים ואלכוהול, הרי שקוביין, שכבר ניסה לחסל עצמו גם באמצעותם, הוא בין אמני הרוק היחידים שהתאבדו בצעד אחד, החלטי ומודע.

הרבה מאוד עובדות חסרות, נכון לשבת בצהריים, בכדי להשלים את פרטי האסון. לא ברור אם התרדמת, שאליה נכנס קוביין לפני חמישה שבועות ברומא, מעירוב של שמפניה וכדורים משככי-כאבים, היתה תאונה או ניסיון התאבדות מוקדם. בעקבות אותה תרדמת, בוטל מסע ההופעות האירופי של "נירוואנה", לפני שלושה שבועות דווח על החלמה מהירה של קוביין ללא תופעות לוואי, ונקבעו למופעים תאריכים חדשים.

לפני חמישה ימים הודיעה "נירוואנה" על ביטול התאריכים השניים. הודעה מטעם הלהקה מסרה, כי איבחון ההתאוששות היה מוקדם מדי, וכי קוביין יישאר למנוחה בביתו שבסיאטל. ברגע שנודע על הביטול החוזר, שיערו עיתוני המוסיקה האנגליים כי קוביין ואשתו קורטני לאב, סולנית להקת "הול", מתכוונים לאשפז עצמם במוסד גמילה מהרואין, והביעו ספקות באשר ליכולתו של קוביין להוביל את מסע ההופעות האמריקני של "נירוואנה", במסגרת פסטיבל "לולה פלוזה", שהיה אמור להיערך בקיץ הקרוב. השאלה הכי חשובה כרגע היא כיצד יתכן שאיש מצוות הניהול וההפקה של הלהקה לא טרח לחפש אחריו, אם כבר מבטלים מסע הופעות מסיבות בריאות, אם קוביין נשאר בביתו להחלמה אחרי תרדמת, כיצד ייתכן שאיש מהעובדים איתו לא הופקד על השגחה קפדנית יותר?

כל אלה עובדות שיתבררו במהלך הימים הקרובים, ולאחריהן יחל פסטיבל מחול-המוות סביב היוצר והמנהיג המנוח. תעשיית המוסיקה תחלוב את המירב מהפוטנציאל המסחרי האדיר: ספרים, סרטים, מזכרות, הוצאת שירים גנוזים שהקליט וכו'.

כדאי לשים לב שבהודעה הרשמית מטעם הנהלת הלהקה הובע "צער עמוק" אך לא "הלם" או "הפתעה". קוביין, בדיוק כקודמיו, גדולי הרוק שבערו מהר וקצר, וסופם ששרפו עצמם בני גילו - מוריסון, הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, בראיין ג'ונס - חי על הקצה, ויצר אמנות חשופה, חסרת פשרות בכנות ובעוצמות הרגשיות שלה.

הבטחה גדולה

אריך-הנגן הראשון של "נירוואנה", "בליץ" הופיע ב-89 בחברת תקליטים עצמאית קטנה בעיר סיאטל שבארצות-הברית. הוא סימן אותם כהבטחה גדולה, שמומשה הרבה מעבר לכל התחזיות בתקליט הבא, "לא משנה", מ-91', שכבר יצא בחברה הכי יוקרתית באמריקה, תקליטי "גפן", האלבום, שנמכר בלמעלה מעשרה מיליון עותקים, נחשב לתקליט הרוק הטוב של העשור וכלל המנוני רוק עולמיים כ"מריח כמו רוח נעורים", "בואי כמו שאת" ו"ליתיום".

קוביין הוכתר כדובר של דורו ויותר מכל אחד אחר חולל את מהפכת סיאטל במוסיקה וגם באופנה העולמית. ההצלחה של "נירוואנה" זיעזעה את תעשיית המוסיקה ושינתה בהרבה את פניה. קוביין הוא האחראי הראשי לכך שלעומת שנות ה-80 הממוסחרות והשמרניות ברוק, העשור הזה נחשב כפתוח, נועז, ערכי וחדשני בהרבה.

את התקליט האחרון של להקתו, "ברחם", משנת 93', פתח קוביין במלים: "זעם הנערים השתלם, עכשיו אני זקן ומשועמם". בראיון האחרון שנתן, למגזין "רולינג סטון", בסוף השנה שעברה, אמר שתיכנן לקרוא ל"ברחם" "אני שונא את עצמי ורוצה למות". קוביין טען שזו כותרת אירונית, וכי נסוג ממנה כיוון שידע שאיש לא יאמין לבדיחה. היום, למרבה הצער, מתברר שלקוביין היה גם חוש הומור, לא רק כישרון גאוני, מאוד יוצא דופן.

כל מה שעשה בחמש שנותיו כאמן הפועל לעיני הציבור, התאפיין ביכולות יצירה וביצוע גבוהות, ובטעם משובח. קוביין היה אחראי לעיצוב עטיפות האלבומים והווידאוקליפים של "נירוואנה" וניצל את החשיפה שלו לקידום אמנים מהשוליים למרכז ולקידום ערכים שהאמין בהם, כשיוויון להומוסקסואלים ולסביות וחופש-הפלה לנשים.

קוביין עצמו איפיין את ראשית המצוקות הנפשיות שלו בשנה בה התגרשו הוריו, כשהיה בן 12. דווקא בסוף 93' הוא נשמע אופטימי ויציב מתמיד. קוביין הספיק להזים את השמועות על פירוק "נירוונה" ואמר, שאלבומה הבא יהיה אקוסטי יותר מקודמיו.

קוביין האמן עמד במקום הגבוה ביותר אליו יכול לשאוף מוסיקאי רוק, והיה לו הכוח לתרגם את עולמו הפנימי הסוער והמיוסר לשירים מושלמים. קוביין האדם, להבדיל, הפך את החולשות שלו לכדור מיותר בראש. הוא לא נאבק, וכנראה שההערצה וההערכה העולמית סביבו לא הספיקו על-מנת שיאמין בעצמו ולו במעט מגורל אמונתם של מיליונים אחרים בו.

קוביין סיפר למחבר הביוגרפיה הכי מקיפה ואמינה שהתפרסמה על "נירוואנה", הספר "בואי כמו שאת", כי מרגע שגילה את "הביטלס", כשהיה בן 8, שאף להפוך לאחד מגדולי הפופ. קוביין עשה את האמנות הנכונה כדי להשיג את מטרתו, והתאבדותו היא האכזבה הראשונה, הקשה, והכואבת ביותר שניתן להעלות על הדעת, שהנחיל למעריציו.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-10.4.94