שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ארבה: אוכל יום הדין
    טון של ארבה (שזה חלק מאוד קטן מנחיל) מחסל ביום כמות אוכל ששוה לצריכה של 2,500 בני אדם, בקיצור אם תוקף אתכם ארבה, הרי שהרבה חוץ מארבה - לא נשאר לכם לאכול. לפחות זה כשר

    טור השבוע מיועד לכמה מהקוראים הנאמנים של המדור שהביעו את חששם שדווקא לקראת הפסח, ההרינג עומד להתרכז במאכלים קשים לעיכול ושאינם מצות. רבים הביעו חלחלה מעניין נקניק הדם ואופן הכנתו ורבים לא פחות הביעו את סלידתם מאכילת הצפרדעים. חלק מהקוראים מחו מטעמי כשרות, חלקם מטעמי טעם וחלקם - מטעמי מצפון. לאור נסיון העבר, רבים המשיכו ותמהו לאן ילקחו בפרק האחרון בסדרת המכות, פרק ערב חג הפסח הבא עלינו לטובה: חלק הביעו חשש אמיתי וצודק שיהיה מדובר במכת בכורות, חלק תמהו כיצד ניתן יהיה לאכול כינים, והשובבים שביננו דווקא השתעשעו ברעיון של ארוחת לילה זוגית לאור נרות.

     

    למרות שמדובר בטורי "מכות מצרים", ואמרתי שהעניין הולך להיות לא קל, הרי שהטור הזה הוא בחזקת פיצוי לקוראים. לכן חיפשתי משהו שיהיה קליל

    או צמחוני, טעים או לפחות כשר. לצערי, למרות ההצעות, ברד הוא לא רלוונטי. אתם מבינים, חוששני שהבעיה עם ברד היא לא העובדה שאין בו מספיק בשר, כלומר חומר לטור שלם. אפשר היה להזכיר את מיני הגרניטות - קפה לדוגמה - אבל אז היו מיד קופצים ומזכירים את העובדה שהגרניטה באה מאירופה ולכן היא עניין לגויים, ומה לנו, היהודים בני העם הנבחר, ולמשהו שבא מהגויים. כדי לרצות את חובבי הספק-משקה-ספק-קינוח הזה, אציין שמקורו הוא אכן איטלקי או צרפתי, וקל להכין אותו בבית מתרכיז של קפה או מיץ ממותק שמניחים במקפיא וגורסים אותו במזלג בכל חצי שעה בערך.

     

    בתור ילדים סדקנו עם ברד את אמאיל השיניים שלנו בכל יריד אפשרי תמורת כלום וחצי כסף, והיום אנחנו לא רק שממשיכים לסדוק את שאריות השיניים שלנו, אלא שאנחנו גם משלמים הרבה יותר. ההבדל היחיד הוא שעכשיו עובדים עלינו עם גרסתו המעודנת של הברד, הלוא הוא הסורבה, הנמכר לנו בתור "מנת ביניים לרענון החיך". "רענון החיך" מיי פוט, כמו שאומרים האמריקאים. ברד זה ברד.

     

    אנחנו חייבים להמשיך. שחין, ערוב, חושך... עניין הערוֹב היה מקים עלי, ובצדק, גם את יקירי חיות הבר וגם את חובבי הכשרות. אמנם פה ושם הצלחתי למצוא מתכון לנמר אפוי בבור ומשהו דמוי מרק מזנב קרוקודיל, אבל השמועות אומרות שכבר כמעט אין נמרים בארץ ולצוד קרוקודילים באפקה זה אאוט, אז נפסח על זה. בקיצור, מלבד אזכור אחד של אכילת כינים בקאריביים או באיזה מקום שכוח אל ופרקליטות אחר, לא מצאתי שום דבר לאכול חוץ מארבה.

     

    וזה כשר!

     

    "את אלה מהם תאכלו: את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו. וכל שרץ העוף, אשר לו ארבעה רגלים - שקץ הוא לכם" (ויקרא י"א, כב-כד).

     

    חכמי ישראל ביודעם במסורת איזה ארבה התורה התירה, נתנו סימני זהוי, כפי שבאו לידי בטוי בארבה הטהור: "ארבעה רגליים וארבעה כנפיים וכרסוליים וכנפיו חופים את רובו" (חולין, נ"ט). כך מופיע באתר הניווט בתנ"ך, תחת הכתובת "תורה אס", שבין השאר מחלק את עולם החי לפי הכשרות.

     

    אז הארבה כשר גם לאוכלי קטניות בפסח וגם לאוכלי כל. כשר. איזה יופי. "כשר, אבל מגעיל" אתם בטח אומרים. אה, אתם חייבים להודות שזה שינוי מרענן שיש איזו מכת מצרים כשרה. חוץ מזה, בפסח, כשהפיצוחים הם ספק כשרים ספק לא כשרים לעדה זאת או אחרת, ובכל זאת יש כדורסל, טוב שיש חיות שאפשר להפוך לפיצוחים מזינים וגם טעימים. מזינים, כי גם אם יש בארבה המון כיטין שנתקע בין השיניים, הרי שהוא עשיר בחלבון ובמינרלים שונים שהוא אוסף מכל הירק שהוא מכרסם.

     

    הארבה הוא צורה אחת מיני ארבע של חגב, שבכל פעם שהתנאים הסביבתיים מטיבים איתו - שנה גשומה או סתם קצת ירק - הוא מתרבה בצורה הסטרית ממש. ההתרבות הזאת מביאה אותו לשנות לא רק את צורתו, אלא גם את התנהגותו, והוא מתקבץ לנחילי ענק ומתחיל לנדוד ללא מטרה מוגדרת ממקום למקום. בדרך הוא אוכל המון. סתם כדי לסבר את האוזן למספרים, הרי שאם בנחיל לא גדול יש 40 מליון פרטים, וכל פרט אוכל ביום כמשקלו, כלומר שני גרם, הרי שנחיל קטן מחסל 80 טון של ירק ביום. טון של ארבה מחסל כמות אוכל ששווה לצריכה של 10 פילים, או 25 גמלים, או 2500 בני אדם. בקיצור, אם כבר תוקף אתכם ארבה, הרי שהרבה חוץ מארבה - לא נשאר לכם לאכול.

     

    כמי שגדל על "האדמה הטובה" של פרל בק, אני לא יכול להשתחרר מהתחושה של הארבה התוקף, של תאורי המשפחה הרצה בשדות ומכה בכל דבר אפשרי - מגונגים ועד אתים. מי שראה את "ימים ברקיע" המצוין לא יכול שלא להזכר בסצנת הארבה המשחית את השדות, כשהחיות הן אלה שחשות בו לראשונה. הבופלו שמתחילים לנוע יחד, הסוסים שהופכים לבלתי נשלטים. אפילו שני הטווסים שמתחילים לריב בינהם, והכלב שרץ ומנסה להשתחרר. הנחיל מופיע, כמו משום מקום, מלחך את הגבעות כמו ענן ממש. אנחנו לא מרגישים בשום דבר חריג, עד שקולות התקתוק מתעצמים ומועצמים ואנחנו רואים את החגבים בכל מקום, אוכלים כל מה שאינו עשוי זכוכית או מתכת.

     

    ומה אפשר להכין מהמכה הזאת?

     

    אצלנו היו ידועים התימנים כאוכלי ארבה. בתחילת שנות החמישים, כאשר היתה בארץ מכת ארבה, יצאו במעברות העולים מתימן ואספו לתוך פחים הרבה ארבה ככל האפשר כדי להכין ולאכול אותו אחר כך. הקיבוצניקים עמדו עם הפחים והיכו בהם כדי להבריח את הארבה, והתימנים הסתכלו עליהם כמו על משוגעים: מי זה מבזבז ככה אוכל?

     

    בחו"ל יש מבחר אופציות: אם אתם לא אוכלי קטניות, ואתם נקלעים בפסח לקמבודיה למשל, שימו לב ששם ממלאים את החגב בבוטן ומטגנים אותו. אם אתם אוכלים קטניות - אין לכם בעיה.

     

    בסוואזילנד צולים את הארבה על גחלים לוחשות ואחר כך מפרקים ואוכלים רק את החזה, שהוא החלק העשיר בחלבון. לעומת זאת, תושבי דרום סוטו דווקא נהנים לצלות את כל החגב מלבד הראש ופרק הרגליים התחתון, ואז לטחון את החגבים לאבקה. את האבקה ניתן לשמור לתקופה ארוכה ולהשתמש בה למסעות רגליים ארוכים במקומות בהם אין מה לאכול. מערבבים את האבקה עם מים ויש לכם מחית ארבה.

     

    בבוטסואנה מסירים את הכנפיים והרגליים האחוריות ואז מרתיחים במעט מים עד שהארבה מתרכך. לאחר מכן מוסיפים מעט מלח אם רוצים ומטגנים במעט שומן עד השחמה.

     

    אגב, שרות המזון העולמי של האו"ם ממש מחפש בנרות מתכוני חגבים. אם יש לכם מתכונים טובים מבית סבתא, אנא שילחו להם. צחוק צחוק, אבל מי יודע? יכול להיות שככה תצילו כמה תושבים של אזור מוכה ארבה.

     

    ואסיים במילותיו של ע. קרליבך הגדול, שסיפר מה עושים לארבה בהודו:

    "אנשים בגוג'רט הרסו חביות ד.ד.ט. שהביאו השלטונות כדי לחסל מכת ארבה. במשפט טענו:

    א. פיקוח נפש דוחה הכל, לכן חייבים להציל את הארבה.

    ב. אולי בעתיד השופטים יהיו לארבה, ואז ירצו שאנשים יצילום.

    ג. אם הממשלה מבינה שאסור לה לחבל ברכושה שלה, למה יחבלו ברכוש עולם?"

     

    ארבה מוקפץ ברוטב תפוזים

     

    חומרים (ל-4 סועדים): 

    16 ארב'אים

    פלפל אדום גדול, חתוך לקוביות

    קוביה קטנה של שורש ג'ינג'ר, מעוכה

    שמן שומשום

    3 דבלים שטופות וקצוצות גס

    3 כפיות ריבת תפוזים מרים

    3 בצלים ירוקים, החלק הירוק בלבד, קצוצים

    מיץ מתפוז אחד

    זרעי קצח לפיזור

     

    הכנה:

    1. מסירים את כנפי הארבה, את הראשים ואת הרגליים ומבשלים במים רותחים עד לריכוך. מוציאים את הארבה ומניחים בצד.

     

    2. בווק או בסיר רחב בעל תחתית עבה, מחממים מעט שמן שומשום, מוסיפים את הארבה, מקפיצים עד שמזהיב ומוציאים.

     

    3. מוסיפים מעט שמן, אם יש צורך, ומקפיצים בתחילה את הפלפל האדום עם הג'ינג'ר. כשהפלפלים מתרככים, מוסיפים את הבצלים ומאדים מעט. מוסיפים את הריבה, מיץ התפוזים, מלח ופלפל ומבשלים עד שהרוטב מצטמצם מעט.

     

    4. משפדים את הארבה על שיפודי במבו ומגישים עם הרוטב החם מעל, עם מעט קצח מפוזר.

     

    ארבה באניס

     

    במקור, מתכון שנגחאי זה מיועד לציקדות, אבל בהיות הציקדות לא כשרות, אפשר להמיר בארבה.

     

    חומרים: 

    תריסר חגבי ארבה, מנוקים כמו במתכון הראשון

    2 פקעות שומר, פרוסות לאורך, או כף גדושה כוכבי אניס

    מלח

    1 כוס יין אורז

    5 שיני שום, כתושות

    מעט שמן לטיגון

    מנגולד (סלק עלים), או "ירוקים" אחרים וכמה מקלות סלרי דקים

     

    הכנה:

    1. מרתיחים למשך חמש דקות את הארבה ביין האורז עם מעט מלח ועם השומר או האניס. מוציאים את הארבה.

     

    2. מאדים את השום בשמן ומוסיפים מים ומעט יין אורז להכנת משחה.

     

    3. בסיר, מטגנים את הארבה המבושל וכשהוא מזהיב ומתקרר, משפדים אותו על שיפודי במבו.

     

    4. עורמים עלים ירוקים ומקלות סלרי בצד צלחת גדולה ולידם שופכים את משחת השום.

     

    5. מניחים את החגבים מכיוון רוטב השום, באופן שיראה כאילו הם צצים ועולים מהאדמה (במקור הלוא מדובר בציקדות) ומטפסים אל העלים הירוקים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "את אלה מהם תאכלו: את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו"
    מומלצים