פרס פוליטי
שרת החינוך מבקשת להוסיף לקריטריונים להענקת פרס ישראל גם את נושא "הפעילות הציבורית" של המועמד. בכך תוגבר הפוליטיזציה של הפרס
פרס ישראל הוא פרס בעייתי מכמה וכמה בחינות. זכותה ואולי אף חובתה של המדינה להביעה את הוקרתה לאנשי מדע, ליוצרים, לאמנים ולאנשי רוח שתרמו תרומה חשובה ואיכותית למדינה ולחברה. הפרס מורכב משני סוגי תגמולים: עצם היוקרה שבקבלת הפרס בטקס מכובד, עם כל השבחים שהוועדה מעתירה על כלת הפרס או חתנו. לאנשים רבים – ובצדק מסוים – הענקת הפרס נחשבת כפסגת הקריירה, בעוד שלאחרים זוהי עוד אבן דרך, לא משמעותית במיוחד. החלק השני של הפרס הוא תגמול כלכלי בסדר גודל משמעותי מאוד לרבים במדינה הזו, שבה אנשי מדע, אמנות ורוח מתקשים לעתים קרובות לגמור את החודש בכבוד. ויש לכך דוגמאות רבות וכואבות.
עם זאת, הענקת הפרס, מעניקיו ומקבליו מציבים מספר בעיות לא פשוטות. אחת מהן היא שאת המדינה ואת החברה מפעילה ומייצגת ממשלה ומשטר נתון, כך שלמעשה מי שמעניק את הפרס הוא פוליטיקאי, שפועל באמצעות מינוי ועדות. הרכבן של ועדות אלה כשלעצמו מבטיח במידה רבה את זהותו של המומלץ או המומלצת לזכייה בפרס, או לפחות מאיזה פרופיל הוא יהיה. כאן מצטרפים באורח טבעי מספר ניכר של "רעשים".
כחצי שנה מראש, כאשר ידוע באילו תחומים יוענק הפרס השנה, מתחיל מאחורי הקלעים מחול השדים של חשיפת חברי הוועדות (שזהותם אמורה להישמר בסוד), של חיפושי אישים ומוסדות אשר ימליצו על אלמוני או פלמונית ויקדמו את מועמדותם, ולובי שלא פעם אינו מכבד את יוצרו. קיימת למשל גם תחרות בין האוניברסיטאות, ואף מחלקות שונות בתוך אותה האוניברסיטה, על הצעת מועמדים, כאשר במקרה כזה השיקול המרכזי יהיה למי יש יותר סיכוי לזכות בפרס, בהתחשב בהרכב הוועדה ובפרופיל הפוליטי של המועמד הפוטנציאלי, ופחות "למי מגיע" על-פי הישגיו.
יש לציין שגם תחום הערכת הישגים הוא אפור למדי, אך מאידך קל מאוד להפוך יוצר בינוני ל"גאון הדור" במספר משיכות קולמוס אלגנטיות. יחד עם זאת, יש לציין שרוב מקבלי הפרסים עד כה היו ראויים לקבלו, והפרס ראוי להם, גם אם נמצאו באותה עת טובים ומבריקים מהם או מהן באותו "סיבוב". יש גם לציין שוועדות שונות נקטו טקטיקות בחירה שונות. היו שנמנעו מלהציע מועמדים שנויים במחלוקת, ולהיפך.
וקיימת הבעיה שהוגדרה לאחרונה על-ידי שרת החינוך כ"פעילות ציבורית". כאשר הדברים אמורים במדען שהקדיש את מרב חייו לחקר יצורים חד-תאיים או זמר פופולרי שמעולם לא התבטאו במרחב הציבורי, יש להניח שבעיני שרת החינוך לא תתעורר בגינם "בעיה ציבורית". אולם מה לעשות שדווקא בקרב יוצרים והוגים במדעי הרוח, החברה והאמנויות ה"נושאים הציבוריים" הם כאש בוערת בעצמותיהם, והם רואים בכך חלק מייעודם ושליחותם כיוצרים וכאינטלקטואלים? קורה גם שיוצרים אלה הם אנשים אגוצנטריים ו"לא נחמדים" ושפתם בוטה, אך תרומתם אינה מוטלת בספק. יוצרים כאלה מהווים למעשה לא בעיה אישית, כפי שלעתים קרובות הם מוצגים, אלא משמשים כמבקרי השלטון והממסד – של כל שלטון – ובכך הם תורמים ערך מוסף לחברה בנוסף ליצירתם.
עתה באה שרת החינוך ומבקשת לשנות את תקנון הפרס, ולבדוק לא רק תרומה לתחום היצירה אלא גם את פעילותם הציבורית של המועמדים. מה שעלול לקרות הוא שטובת המדינה תוקרב למען טובת השלטון ופוליטיזציה נוספת של הפרס, שגם עד כה לא תמיד היה נקי משיקולים פוליטיים.
מן הראוי לציין שבשנות ה-50 ועד לאמצע שנות ה-60 הכול היה פוליטי. אולם החל מאז התחיל תהליך מואץ של ליברליזציה ודמוקרטיזציה. עתה הגלגל מתהפך ואנו נסוגים לאחור.
אני רוצה להאמין שאנשי רוח, יוצרים בתחומי האמנות והמדע לא ימלאו מעתה את פיהם מים מחשש שמא תחסם דרכם לקבלת הפרס המיוחל, אך כלל אינני בטוח בכך. יש לי חשד שכמה וכמה ממקבלי הפרסים בשנים האחרונות – שאת דעתם אני מכיר ומוקיר - היו מסרבים לקבלו מידי ממשלה זו ומידי שרת החינוך הנוכחית, אלמלא הפיתוי הכספי הכרוך בכך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
