אביב על המדפים

הרחק-הרחק ממפעלי המקרו-כלכלה, בהמולה חרישית של בתי דפוס קטנים וממוחשבים, מצטרפים גם המו"לים להצהרה האופטימית שהמיתון מאחורינו. אחרת קצת קשה להבין את מתקפת האביב השופעת שנציגיה מתגודדים עכשיו על מקומות ראויים במדפי הספרים: פסח הוא תמיד עונה בוערת בענף הזה, המתכונן למכה השנתית הגדולה שלו בשבוע הספר ומקדים לשגר לחנויות במחיר מלא את מה שתפגשו עוד מעט בהוזלה משמעותית. אבל פסח שופע כמו השתא, אפילו תולעי ספרים ותיקות לא זוכרות. ורק כדי שלא יישמטו מן הזכרון, הנה תשע המלצות קטנות על ספרים חדשים לגמרי עם ריח דפוס (ממוחשב), שכולם ראויים לאהבה למספר שעות או לכל החיים, ואחת – על ספר ותיק, כבר בן חודשיים וחצי.

מזיתים מאושרים ועד אנשים מדוכאים  

נתחיל דווקא בו, כי הוא חביב כל כך, שופע אופטימיות ומשתייך לקבוצה קטנה אבל איכותית של ספרי "איך לא חשבו על זה קודם".

"זיתים" של מורט רוזנבלום (זמורה-ביתן) הוא ספר על זיתים. כדי שלכולנו יהיה ברור, הוסיף המחבר גם את המשפט "סיפורו של הפרי החשוב ביותר בתולדות הציוויליזציה" מתחת לכותרת של הספר החינני שלו, למען לא נטעה ונחשוב שמדובר חס וחלילה בטריוויה חסרת משמעות רצינית. אף אחד, גם לא מורט רוזנבלום, אינו יכול לומר במדויק כמה זמן עבר מאז גילה האדם שאם לוחצים על הפרי הזה יוצא ממנו נוזל מר ומדוהן, ועד לטרנדים הקולינריים והקוסמטיים והבריאותיים הכי עדכניים שמחייבים שימוש בשמן זית אם צריך או לא צריך.

בין לבין, משוטט מורט רוזנבלום, האיש שחיבר את "אווז בטולוז" החמוד, בין שלל מדהים של סיפורי מעשיות, רעיונות מופלאים ומתכונים (קצת ביזאריים) שמוקדשים כולם באהבה לעץ הזית. לווית-חן למטיילים בגליל וביהודה, שיכולים להתרשם כעת מן הירוק-הכסוף הרענן לפני שהוא הופך לאפור-חמסינים. איך לא חשבו על זה קודם? כנראה שצריך לקנות אחוזה קטנה בפרובנס, כמו רוזנבלום, ולהתחיל לטפל בעצים. בנוסף, צריך גם כשרון כתיבה – ויש לו טונות.

"זיתים" הוא ספר-מתנה מצויין, אבל לפני שאתם רוכשים אותו בשביל מישהו שטעמו הספרותי לא ממש מוכר לכם, וכהולכים על בטוח – אנא, עשו עליו סיבוב קטן. ככל הנראה תתאהבו.

והנה ההיפך הגמור: "דמון של צהריים" מאת אנדרו סולומון (עם עובד) לא יעשה נעים לרוב הקוראים בו, אבל בהחלט יעורר שאלות גדולות. חמישה אחוזים לפחות מכלל האוכלוסיה, בכל תרבות שהיא, ילקו במהלך חיים בדיכאון קליני. זוהי מחלת הנפש הנפוצה ביותר, ואולי הכי לא מובנת, כי חלק מן הסימפטומים שלה דומים למה שקורה לאנשים בריאים לגמרי בזמנים רעים.

עצב או יגון, אפילו עמוקים וממושכים, יכולים להיות נחלתו של כל אחד במצב של אבל. תחושת הניכור-מעצמך יכולה להיות אופיינית לכל מי שחי בעיר גדולה ובעקה מתמדת. אלא שדיכאון הוא משהו שונה בתכלית, שינוי של מהות ולא של דרגה, ואנדרו סולומון, שאתרע מזלו ללקות בדיכאון, משלב בספר שלו תובנות של מטופל ותיק (בשיחות ובתרופות), מחקר היסטורי ואנתרופולוגי של המחלה, ובחינה מדוקדקת של דרכי הטיפול בה. הטיפולים משקפים לא רק את הידע על אודות המחלה אלא – בעיקר – את הפחד העצום של החברה המערבית מפניה. "רוב הדמונים – רוב צורות הסבל – חוסים באפלת הלילה: מי שרואה אותם בבירור מביס אותם, אבל הדיכאון ניצב באור השמש הזוהרת וההכרה אינה פוגעת בו. אדם יכול לדעת את הכל על אודותיו ולסבול לא פחות מאשר אדם האפוף בעלטת חוסר הידיעה", כותב סולומון. בפער שבין הסבל וההבנה נולד ספר אוטוביוגרפי יפהפה, עצוב וחכם, מפוכח ואמיץ, ובסופו יש בשורה (זעירה אבל מרהיבה) של נחמה.

משפיות אמריקאית ועד טרוף ישראלי

וגם לספר הזה יש הפוך גמור, באוטוביוגרפיה אחרת, "לחיות את ההיסטוריה" של הילרי רודהאם קלינטון (אורעם). אם חיטוט-עצמי וכנות חושפנית מרשימים אתכם, לא תמצאו אותם בספר הזה. לבטים וספקות, חרטות וחשבונות נפש יש כאן בדיוק במשורה, והכל מדוד יפה מתוך פזילה לשלב הבא בקריירה הפוליטית – אבל רגע: מאימתי אנחנו מחפשים כנות אצל פוליטיקאים בנשמתם? הילארי הרי היתה אחת כזאת עוד כשהיו לה משקפיים עבי זגוגית, תלתלים וגשרים בשיניים. מה שמרתק כל כך, חוץ מהשהייה במסדרונות הבית הלבן, הוא חוש המידה המהוגן, כמעט ויקטוריאני, של הגברת, והיכולת לעקוף את המכשולים הגדולים ביותר ולהמשיך בנחישות הלאה, כולל מכשול-לוינסקי. מומלץ בחום לכל מקיאווליסטית מתחילה, לקרייריסטיות באשר הן, לחברי מרכז הליכוד ולמי שהתבוננות ב"אני שיקרי" מעניינת אותו כתופעה פסיכולוגית מרשימה.

ההפך הקוטבי של דמותה של הילארי קלינטון מצוי במרוכז ב"עם אורז לא מתווכחים" של אורלי קסטל בלום (כנרת). כל הדמויות הנשיות שמובילות את הסיפורים שלה מטורללות לגמרי, במובן החיובי של המילה. מה שקרוי "מציאות" מהווה עבורן קרש קפיצה ליקומים מקבילים, שחוקיהם מנהלים דו-שיח של חרשים עם ההגיון הבריא והסדר הטוב, אבל גם עם הכמיהה האנושיות הבסיסית לאושר. 28 סיפורים קובצו כאן, משחר כתיבתה של הסופרת ("לא הרחק ממרכז העיר") ועד לסיפור מכמיר-לב, "שנות השמיטה שלי" על הניוול שבזיקנה. כמעט כל הגיבורות מצטיינות בשוויון נפש עמוק כלפי המופלא והאבסורדי, וכיווון שהן מקבלות אותם כמובנים מאליהם, גם לקוראים מותר. לא רק עם אורז לא מתווכחים – גם עם הפנטזיה הפרועה של קסטל-בלום עדיף לנהל דיאלוג אוהד.

מחולה שקפת ועד נקמת מוות  

אם יש דבר כזה, שפיות קיצונית – הרי שהיא מאפיינת את הדמויות ב"עצירת פתע" של דני כספי (זמורה-ביתן), שהוא מצד אחד שיר הלל עצום לנורמליות ומצד שני – קובץ של סיפורים מינוריים, מפתיעים בחדות שלהם, על מה שקורה לאנשים במצבים קיצוניים שמאיימים על הנורמליות. האיום החמור ביותר מתרחש לדמות של פרננדו פסואה – למשורר שהיו לו זהויות בדויות רבות כל כך, מוסיף כספי גם רוח רפאים שיושבת בקפה החביב עליו ומגלה, כמו בני אדם רגילים בתכלית, כי שיני הזמן פוגעות במידה שווה בדמיון ובמציאות. עשרה סיפורים (אחד ארוך יותר, ולכן בחרו לקרוא לו נובלה), כתובים בחן וברעננות שאינה מחוייבת כלל לאופנות, ויש להם טעם מובהק של עוד. דני כספי הוא אביו של קובץ שירים אחד וגם פרופסור לרפואה, בזמנו החופשי מכתיבה. מה שמסביר את הלעג הדק לעמיתיו ולמקצועו בסיפור המצוין "שקֶפֵת", על אודות חולה שבהדרגה הופך לשקוף, ולא, הוא לא דני-דין אבל כל הרואים ואינם נראים בספרות מהדהדים כאן בחדווה, ובעיקר בעדינות.

ואורי אדלמן הוא אביו הטרי של מותחן רפואי, "שעות מתות" (כתר), שיעניק שעות ארוכת של נחת לאנשים שמאוהבים בפרוצדורות כירורגיות סבוכות, רוצים לדעת מתי בדיוק מקובל "להרים את הכבד" ומתי לא, מה קורה לרופא שמאבד פציינטית על שולחן הניתוחים ורק אחר כך מגלה שהיא היתה בתו של איש עסקים עתיר הון, שלא מתכוון לוותר על זכותו הקדושה לנקום – וזה מעוללות העמודים הראשונים בלבד. בהמשך, אדלמן יעשה לכם סיורים מאורגנים בתעשיית התרופות, ימציא כמה סימפטומים שהמדע טרם נחשף אליהם, וישאיר אתכם מודאגים ומתוחים ממש על קצה הכורסה. ודאי שצפוי רב-מכר. ולמרות שמותחנים קוראים רק פעם אחת, כאן יש מקום לקריאה חוזרת – כי נפתולי העלילה בהחלט מעניינים די הצורך לעוד סיבוב, למרות שאנחנו כבר יודעים מי הרעים.

ממותחן בוטה ועד דרמה ידועה מראש

שיא הבוטות של העונה שמור ל"הנעלמים" של הרלן קובן (ידיעות אחרונות), כי לפעמים האדם זקוק למכת-פטישים מילולית, אולי בנוסח הבא, עמ' 116: "זירות רצח הן גרועות, אבל מבחינת גועל מעורר הקאה, של עצמות מפוצחות, גולגלות מבוקעות וממטרי דם, קשה להתחרות באפקט המתכת-פוגשת-בשר של תאונת דרכים ישנה וטובה". לא תמצאו אפילו שורה אחת של פרוזה לירית במותחן האפל הזה, על גבול הזוועון. מחברו מתהדר בתואר "הסופר היחיד בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית שזכה בכל שלושת הפרסים המרכזיים של ספרות הפשע והמתח באמריקה". שאפו, באמת שאפו – בסוף הטובים מנצחים, איכשהו, לא בלי פגע – וקשה לי לחשוב על ספר ראוי יותר לבלות איתו בכיסי-אוויר בטיסה טרנסאטלנטית ישנה וטובה, כי האימה של קובן תנצח את תחושת הקבס (אפילו מן הפרוזה שלו עצמו). אם לקרוא, אז רק פעם אחת, כמובן.

ההפך הגמור ממותחן מסתתר בכרך הקטן "חרפות וגידופים" של אמלי נותומב (עם עובד),. מהו ההיפך ממותחן? ספר שבו אנחנו יודעים מלכתחילה מי עשה מה, ורק צריך עוד לברר את הנתיב שבו הלך אל המעשה – כי המספר מודיע לנו, כבר בעמוד הראשון, ש"אדם אינו יודע כלום על עצמו. חשבת שתתרגל להיות אתה עצמך, אבל ההיפך קורה לך. ככל שהשנים עוברות אתה מבין פחות מי הוא אדם זה שבשמו אתה אומר ועושה את הדברים". הדובר הוא מורה ליוונית ורומית שיצא לגמלאות ומצא סוף סוף את בית החלומות עבורו ועבור אשתו ז'ולייט, שבעצם היא אשתו כבר ששים שנה, כי מאז כיתה א' לא נפרדו. אלא שחלום ההזדקנות האיטית והנעימה בכפר, הופך לסיוט מן הסוג המזדחל אל מתחת לעור וצומח לממדים של מפלצת. או אז (אולי) ילמד אדם משהו על עצמו ועל זולתו: נותומב בנתה כאן דמות מרשימה של אנטי-גיבור שעדיין נאבק עם רוחות המיתולוגיה היוונית ועם יצריו, כולל היצרים שלא היה מודע כלל לקיומם בחזון השלווה שלו. כל תיאור נוסף יהיה ספויילר אכזרי, ומגיע לקוראי הספר הזה לחוות עד תום את עיצובה השקט, האיטי והבוטח של דרמה קטנה וסוערת.

ולבסוף: מה עושים עם המוות?

"מה עושים עם המוות – במקרה זה, מותו של אב זקן? אם אתה אדם מודרני, כבן שישים, אדם שראה הרבה, כמו וודי סלבסט – מה אתה עושה? קח למשל את העניין הזה של האבל, וקח אתו על רקע הזמן הזה. איך, על רקע הזמן הזה, תלך ותתאבל על אב בן שמונים, כמעט עיוור, שליבו התרחב, ריאותיו התמלאו נוזלים, והוא נגרר, מפיץ ריחות עובש או נפיחות של אנשים זקנים. ברצינות! כמו שאומר וודי, תהייה מציאותי" – כך מתחיל הסיפור "קערת הכסף" מתוך "סול בלו – הסיפורים הנבחרים" (זמורה ביתן), שמקבץ כמה פנינים גדולות ומצויינות של רשעות, התבוננות לעגנית בזולת במסווה של חקרנות, מיסוגניה ושנאת אדם כללית – אבל כל כך כל כך מוכשרת.

"אי אפשר להבין את הספרות האמריקנית בלי לקראו את סול בלו", כך מצוטט פיליפ רות' מתחת לשמו של הספר. ניחא. להבין אולי אפשר, אבל לשמוח לאיד, להתרשע, לבוז ולגחך – קשה בלעדיו. זו הזדמנות מצויינת להתוודע אל מקורות הכשרון ואל שפעת הרשעות כאחד, כי כאן הם מרוכזים יותר מאשר ברומנים של בלו (למעט "הנדרסון מלך הגשם"), ואין כמו שרטוטי הדמויות התמציתיים שלו, שמקימים בבת אחת את הנפשות הפועלות מן הדפים והופכים אותן לנושמים, תלת מימדיים – ונלעגים כל כך באנושיותם.

"יוסל הולך בלוויה ובוכה. זאת הלוויה שלי. נושאים אותי בארון. כשאני שומע אותו בוכה, אני מתיישב ומרגיע אותו. אני אומר, 'שא, שא, לא צריכים לבכות ככה. זה לא כל כך נורא כמו שחושבים'" – והנה מה שעשה יוסל בירשטיין עם המוות שלו-עצמו, ב"סיפורים מאזור השלווה" (הספריה החדשה). כן, ההפך הגמור של בלו. בירשטיין היה מספר מלא אהבה לעולם ולברואיו, ואם כעס עליהם קצת זה תמיד נעשה מתוך אירוניה דקה, מתוך עצב-במידה, מתוך ידיעה ששום דבר אינו נורא באמת כמו שחושבים, ובכל סיפור אנושי קשה ובכל אדם קשה, טמונה לפחות קרן אחת של אור: הוא חשב שמתפקידו של המספר לחשוף את אלה ולחלק אותן לקוראים.

"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף של נדיבות אנושית ענקית, שמזמין את המעלעלים בו להשתהות מעט עם סיפור, להשתאות על חוכמת העיצוב של המחבר שמתחפש למספר-עממי כשנוח לו, לקרוא שוב – ולהתעצב, כי כבר לא יהיו בעולם סיפורים חדשים של יוסל בירשטיין. זכרו הברוך נמצא כאן.